(אם אתם מתכוונים לקוא את הפוסט תלחצו על השיר לפני)
הגיע הזמן לדבר על עומר. הגיע הזמן לפתוח את הנושא שהיה לי כל כך קשה לדבר עליו כל השנתיים האחרונות, רציתי שתדעו דבר ראשון שעומר היה החבר הטוב ביותר שהיה לי איי פעם, וכל הכעס שנאמר עליו בא מאהבה רבה לחבר יקר שהיה ואיננו עוד...ברשותכם במכתב הזה אני אפנה ישירות אליו, אך הוא מיועד כמובן אליכם...
עומר, אני יושבת בחדר שפעם היה שלך ונזכרת ברגעים היותר יפים שהיו לנו יחד, כן! היו גם רגעים כאלו בתוך החושך העצום הזה... אני מנסה להיזכר בדברים טובים שנהגת לומר אבל מהדהד לי בראש המשםט שאיתו אתה הלכת לך, אני זוכרת שהיינו בני 15 ואתה אמרת לי שאתה יודע שאתה לא תגיע לגיל 20 וחצי... אמרת לי שזה מספר מצחיק, והתחלת להתגלגל מצחוק... 20 וחצי, טוב זה מספר באמת קצת מצחיק, ממש בעוד שנתיים אני מקווה גם להגיע אליו... טוב מה אני יגיד לך עומר? צדקת... אתה לא תגיע לגיל 20 וחצי, זה לא משהו שלא היה אפשר לנבא, הרי אתה החלטת... אני חושבת על הילדים החולים שהיו במחלקה שלך, בודדים שעוד רצו לחיות אבל עזבו את עולמינו בטרם עת... מסכנים, הבטחתי לך שלא ארחם על אדם בחיי, אמרת לי שאם אני אהפוך אותם למסכנים הם וודאי יהיו כאלה... אבל בסופו של דבר אני מרחמת רק עלייך.. אתה היית כאן, ראית את העולם האכזר הזה ובחרת לברוח מאחריות! כן עומר, גם לך הייתה אחריות, הייתה לך האחריות לחיות! האחריות לנסות, אבל העדפת קל, זה מוזר בהתחשב בעובדה שאתה תמיד מנסה להגיע אל הקושי שבחיים, או יותר נכון ניסית... אתה רואה עומר? עברו כמעט שנתיים ואני עוד לא מצליחה לדבר בלשון עבר... עשית טעות, אתה בטח מבין עכשיו, אבל עכשיו כבר מאוחר עומר... מאוחר כדי להבין, ואני ניסיתי לטעות ישר אחרייך, ניסיתי ללכת עיוורת אחרייך אפילו שכבר לא היה לי את הדרך שבה צעדת, שכבר לא היה אותך, הייתי בוכה לסדין לשמיכה, מיררת בבכי על מר גורלי, אם רק היית מבין לו לרגע אחד, שיש שניים בסיפור חיים שלך, אבל אתה לא הצלחת לראות, אתה ראית שם רק אותך,
קצת סוציומתי.. אתה לא חושב? זה בסדר, אני גם לא חושבת.. אני אפילו טיפטיפה מבינה... ובגלל שראית שם רק אותך נתת לעצמך לפגוע בעצמך... אבל בגלל שלא רק אתה היית שם- לא רק אתה נפגעת...! פגעת גם בי, ועכשיו אני כבר לא יכולה להגיד לך עד כמה שאני כועסת, המצפון שלי לא מת, אבל אתה כן!!! ואיך אפשר לכעוס על אדם שמת? בחרת ללכת בדרך שאין בה אור בקצה המנהרה, יכלת לקחת פנס, לא משנה.. יכלת ליצור את האור, יכלת להסתכל עליי, להעתיק..! יכלת לעשות כמוני, ליצור את האור.. מה אתה חושב עומר? שאני תמיד ראיתי את העתיד, שתמיד רציתי לחיות?... ונכון אני לא יכולה לבוא בטעות.. אני הרי ניסיתי להתאבד מספר פעמים, כנראה לא רציתי בזה מספיק חזק ועכשיו אני חייה.. הייתי רוצה שתחייה עומר, אבל אני חייבת להגיד שאם היית נעמד פה מולי- הייתי מכניסה לך כאפה כל כך חזקה, מסתכלת לך בעניים ונותנת לך חיבוק ענק, מסבירה לך בשקט שאתה אף פעם לא היית לבד, שתמיד ליוויתי אותך במחשבותיי.. בכל אשר פנית והלכת, הייתי איתך בליבי
פעם ראשונה (למזלי) שהשיר לא קשור כל כך למצב רוח... לכל מי שנכנס לבלוג הפעם כדי לסמן וי אני ממש ממליצה ללחוץ על הפליי ולשמוע את השיר הזה!
לא הוא תמיד סידר המון מחשבות.. לא רק הוא ספציפי, את האמת שכל האלבום הזה.. ממש מומלץ!
אם הצלחתם לשים לב... אז החיוך חזר אל הפרצוף :)
אני ונוגט חזרנו, וזה רשמי הפעם, את האמת שאף פעם בעבר לא קרה לי שניפרדתי מחבר וחזרתי אליו אח"כ..
אולי זה המעבר מלאהוב גברים- ללאהוב נשים,
וגם בלי קשר היום הוספתי את הבלוג לי לקטגוריה "גאוה"...
זה אחד הדברים שאמרתי לעצמי שלא משנה מה אני לא יעשה כי אני לא רוצה לקטרג את זה כמשהו שונה ולא בסדר... אני מאוהבת בדיוק כמו שלכל אחד יש את האפשרות להתאהב בבן או בבת או בכל דבר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
orאור