תמיד דחפת אותנו להיות חזקות, לשדר אומץ.. להיות אסרטיביות... בשבירת דיסטנט אמרת שאני אמיצה, שזה אחד הצכונות הבולטות בי ושאסור לי לשים את זה בצד בזמן השירות הצבאי ובחיים בפרט, הרגשתי שאת חושבת ככה במהלך הטירונות ולא רציתי לאכזב אותך, למען האמת פחדתי.. פחדתי מהכל.. םחדתי להגיד את דעתי, להרים את הנשק ולהסתער .. האומץ היה מן דחיפה קטנה שאמרתי לעצמי בפנים "קדימה, אור את מסוגלת.. את מסוגלת להרבה יותר".. רבל הפחד לא היה רק שם... אני לא בחורה אמיצה המפקדת.. רציתי שתדעי.., אבל גם היום חצי שנה אחרי את דוחפת למצויינות, הקשב המפקדת כבר מזמן לא פקודה אלא אורח חיים בצהל, כי המפקדת אורית פשוט יודעת, היא יודעת מתי הקשיחות שלה חוצה רת הגבטלות ומתי מגיע הזמן להושיט יד תומכת ומרגיעה...אף פעם לא הרגשתי שאני לא מספיק טובה כדי לשבת במקום שאני נמצאת בו עכשיו, המפקדת שליוותה אותי רבע שלם מהשירות שלי בצה"ל יוצאת לקצונה... מהרגע הראשון שראיתי את אורית ידעתי שהיא מיועדת, ידעתי שהיא לא אחת שמסתפקת בפיקוד או ברב"ט..ידעתי שהיא תמשיך עד קצה היכולת...ואני בטוחה שכקצינה אורית לא תאכזב אף אחד... להפך, אני מקווה שלמרות המראה המוזר והתלתלים שהיא מעולם לר הצליחה לסדר אנשים (חיילים) יראו את הנשמה שמתחת למדים, ולמרות הקשיחות של הדיסטנט יזכרו שגם היא כמו כולנו התגייסה לשרת בצה"ל כדי להגן על המדינה שלה ולתרום... אני מקווה שהחיילים החדשים שיהיו לה יבינו כמה הם ברי מזל...
קרה לכם פעם שהרגשתם לבד? מוקפים באנשים אבל אף אחד לא פה באמת בשבילכם, פתאום ברגע אחד רק לרגע אחד לבד בעולם... קרה לכם שהרגשתם שזה עומד להתפרץ? כאילו הר געש פנימי שמאיים לצאת, וכל שאתם מנסים לעשות זה להחזיק אותו חזק חזק בתוך הבטן עד שכל כך כואב והוא פשוט מתפרץ לבחוץ...!
קרה לכם פעם שמישהו ראה אתכם עצובים ושאל למה, ואתם תהיתם בליבכם אם הוא באמת מתעניין?... וקרה לכם שלא...? שאף אחד לא ראה את הסבל שלכם.. ואף אחד לא שאל אתכם אם הכל בסדר... אז נפלתם עמוק יותר.. והמשכתם ליפול..לא היה שם אף אחד לעצו את הסבל הזה...
אז התחלתם לדמיין.. הדמיון היה המקום היחיד בו מצאתם נחמה...
קוראים לי אור!... לפני שנתיים הרגשתי בדיוק ככה... דמיינתי שאני נעלמת.... הדמיון הזה שאני לא באמת נמצאת הפך למשהו שלא יכולתי להעביר את היום בלעדיו, הייתי נמצאת במקומות ושותקת, מנסה לראות את העולם מבחוץ... התעלמתי מהנוחכות שלי התעלמתי מכולם - הצלחתי לראות את העולם בלעדיי.
ניסיתם פעם לדמיין איך העלם שלנו היה נראה בלעדיכם?
אף אחד לא שאל אותי אז אם הכל בסדר.. אני חושבת שנכנסתי לדיכאון, בהתחלה אלו היו השריטות הקטנות- כדי להעביר את הכאב הנפשי להיות פיזי, ואז גיליתי את נפלאות סכין הגילוח... הכאב היה חד וכמה שהיה חד כך ג היה משחרר,
זה התחיל ברגע שפחדתי לחיות, שלא מצאתי סיבה... ונגמר לאט לאט באשפוז ארוך וקשה.
לפעמים זה נראה שהכל שחור ואין לי הרבה תקווה, אבל אני כאן!
ולפעמים אני נזכרת בתקופה הזאת לפני שנתיים ותוהה לעצמי כמה אני שונה היום- ורק לרגעים קטנים אני בדיוק אותו דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
orאור