אהלן, חברים שאלו אותי במייל בזמן האחרון הרבה שאלות על הדיכאון שחוויתי לפני שנה,
אז רציתי להסביר לכם קצת, ואין דרך יותר טובה להתחיל פוסט שכזה אם לא במכתב לעומר (שנכתב לפני 11 חודש..)
ילד קטן,
אחד שמבקש רק לדעת, מבקש רק להקשיב, פנוי לשמוע, אבל סתום! נמצא במקום משל עצמו, במקום אחר, וטוב לו, ילד קטן, כל כך קטן וטיפש, לא יודע מה בעתיד מחכה לו, לא יודעת למה, כמה ואיך... ילד קטן, קטן וטיפש!
עומר, הדמעות עוד עומדות לי ממש מתחת לעניים, הדמעות כבר יצאו, יצאו כולן! האם אתה עוד רואה אותם? האם אתה עוד מסוגל לשמוע?
בזמן האחרון אני לא מסוגלת לדבר, עם אף אדם בחיי, לא מסוגלת להקשיב, בניתי לעצמי בועה, כדי לא להרגיש שהסביבה קיימת, אני רוצה לשקוע בשקט הזה, אני רוצה ללמוד מחיי איך לחייך, ולא מסוגלת! הבועה סוגרת עלי, ואני איני רואה מה מסביבי, לא אוכלת ללא שותה, לחץ עצום מקיף בי, לחץ עצום על החזה, ואני רק צריכה למצוא את הנעץ הזה, הנעץ שיפוצץ את הבועה, שיפוצץ את הלחץ...
אני צריכה אותך, אני צריכה שתגיד לי מה לא עשיתי בסדר, שתגיד לי איפה טעיתי, ומה איתי בעולם הגדול? תעודד אותי, תסתכל עליי, ותהיה שם לרגע אחד, כדי להבין מה הנעץ שבי,ומה יפוצץ את הלחץ העצום, שאפסיק לחשוב עד כמה רע לי, שיתחיל להיות לי טוב, כי גם לי מגיע, עומר אני רק רוצה לנשום שוב מחדש!
חברים יקרים, כל אלו ששאלו אותי מה הוא הדיכאון הזה,
אז הנה, הדיכאון הוא הלחץ האין סופי הזה בתוך הגוף, מן הרגשה רעה, אבל רעה מאוד! שאין לך בכלל מה לעשות איתה!
כבר שבוע שאני והיא לא ביחד, שבוע עבר מהפרידה ההזויה, והלב מתחיל לפעום כמו שצריך...
אור, זה מיותר, הרי את יודעת שזה לא יעזור, הוא נהרג, הוא איננו עוד.
כן אני יודעת, זה מיותר, אתה צודק! מיותר להאמין שקיים הצדק בעולם, ועוד יותר מיותר לפתח רגשות לאנשים שהולכים...
אור, אסף נהרג, הוא לא הלך מרצון... הוא היה חייב ללכת.
התסריט הזה מתנגן לי בראש כבר מלפני 5 שנים, 3 שנים אחרי מותו של אסף אחי,
3 שנים יותר מדי... אומנם הוא לא היה בדיוק ככה.. מילה פה מילה שם, אבל בערך כך,
השיחה שכתבתי לכם למעלה זה שיחה שניהלתי עם שכן שלי, ביום האזכרה של אסף 3 שנים אחרי נפילתו, למרות שלמען האמת אסף לא נפל אלא נרצח בידי מחבלים.
בשבוע האחרון נפרדתי מבת הזוג שלי,
הכרתי אותה כאן, בישרא בלוג, ולכן החברות בנינו בהתחלה הייתה קצת אחרת, קודם כל דיברנו על הכל, נפתחנו ברמות קשות ! התפתח קשר שאין לי דרך לתאר אותו בכלל, לכו בערך שתי פוסטים קדימה ותראו בעצמכם..
לפני שובעיים אמרתי לה כמה אני פוחדת מהיום הזה, ועכשיו הוא כאן, היום הזה כאן והיא כבר לא...
ואני יודעת שהיא עדיין קוראת את מה שאני כותבת ולכן אני רוצה לפנות אלייך לרגע אחד אחרון,
מה שעשיתי היה נורא!
אני יודעת, לא ציפית לזה ולא הראתי לך שזה עומד לקרות.
לכן לא הרגשת שמשהו לא בסדר.
עמדתי בטקס ודיברתי עליו, הרגשתי בפעם ה8 את החסר למרות שאת יודעת עד כמה אני מרגישה אותו בכל יום מחדש
ואת לא פה, ואני מצטערת שאני לא הייתי מסוגלת, מצטערת שהייתי פחדנית, וא לא פה!
את לא פה כי הייתי פחדנית גדולה!
ושתינו הרי יודעות עד כמה איני כזאת!
אז מה שעשיתי היה נורא, ואת כבר לא פה... וגם הוא לא...
אבאב חזר הביתה... מהגמילה, החיים מתחילים להסתדר לאט לאט, החיים שלהם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
orאור