לפעמים מפחיד לפקוח את העיניים, אולי תפקח אותן ותגלה שהכל הפוך.

זה מה שמפחיד, השינויים. 

לפעמים עוצמים עיניים בתקווה שכך יעלמו הבעיות.

אתה מנסה להתחמק, כאילו הכאב שאתה מרגיש לא קיים.

אתה שונא ואוהב את האדם או את הראי שאומרים לך את האמת בפנים. את שונא ואוהב את מי שפוקח את עינייך.

לפעמים מה שעלינו לראות מחריד כל כך , שאנחנו מעדיפים להעלים עין , להתעלם מהבעיות, לנעול את הדלת ולחיות בבועה.

לפעמים הבועה מתפוצצת ואין ברירה, אלא לפקוח את העיניים ולראות מה שאיננו רוצים לראות.

הלב שלנו מתכווץ, והאוויר נעלם לנו, אנחנו נחנקים. 

כואב מאוד לפקוח את העיניים, זה כמו לצאת מהחושך , האור מסנוור אותך.

רחוק מהעין רחוק מהלב. אומרים שעדיף להסתכל הצידה, לטמון את הראש עמוק באדמה, אבל צריך לנפץ את הבועה כדי שיהיה שינוי.

צריך לצאת מהבועה, לפקוח את העיניים ולהעז לראות , גם אם מה שיש לראות ישבור לנו את הלב.

ואי אפשר לחיות ככה כל החיים , להדחיק את הבעיות , לטאטא אותן מתחת לשטיח ולהעלים את הראיות,

להתנהג כאילו הכל כרגיל ולהמשיך בלי להתמהמה הרבה.

אי אפשר כי בסופו של דבר העולם הזה, המושלם שיצרת, האקווריום שבנית , יסדק מהמציאות שתמשיך להלום ולדפוק על הדלתות 

ושתצוף ותפרוץ פנימה ברגעים הכי לא צפויים, וברגעים שבהם הכי תצטרך להיות בשליטה.

הלחץ והחרדה מכאיבים, אבל הבריחה הורגת והורסת, צריך לעמוד במקום ,

לקבל את האמת , לקחת נשימה עמוקה ולהתמודד עם זה .

זה בסדר לבכות, ולצרוח , ולשבור צלחות, זה בסדר לשתוק ולהתנתק לכמה ימים, אבל התקופה הזאת, 

עם כמה שהיא קשה , היא מרפאת, כי בסופה אתה תצא אתה שוב , 

אחרי שהתמודדת עם הכל, כשהמציאות חלק ממך ולא אתה חלק ממנה.