ת'כלס,אני לא בנאדם שמתגעגע לדברים.

בתור אדם אדיש וציני וחופרת לתפארת,אני בד"כ לא מחפשת איזו סיבה עמוקה שקשורה למשהו עמוק שמעמיק...נו הבנתם,חופרת.

ובגלל היותי אדישה למוות אני מניחה לדברים שקרו חלפו ונגמרו , אני פשוט ממשיכה הלאה בלי געגועים

בלי געגועים לחוויות, למערכות יחסים, לאנשים. מה שהיה היה ,ומה שיש יש. זה סבבה והכל בסדר.

אבל היום (או הערב,למען האמת) כשהלכתי לי לבד בתחנת הרכבת של עזריאלי,מגיע מהשקט ששם לתוך אחד המקומות המרכזיים בארץ,מסתכלת למעלה על הבניין שגורם אפילו לי (כן כן, נרקסיסטית מטורפת) להרגיש קטנה, ומבינה כמה קל ללכת לאיבוד דווקא כאן. במרכז של המרכז,נזכרתי למה אני מתגעגעת.

יום רביעי לפני שנה, מסיימת בית ספר, צועקת להם לכו זדיינו, עולה על האוטובוס למושב שלי מלווה במבטים שלא מבינים מה הקטע של הילדה המוזרה המיזנטרופית עם הראסטה בשיער (או אדום או סגול בשיער כי גם זה היה), מגיעה לתל אביב ששם ילדה מוזרה עם ראסטה זה המיינסטרים ופתאום אני שייכת. כן, אבודה. כן, דפוקה. כן, מוזרה. אבל כאן זה בעצם להיות שייך. חזרות עד הלילה, כתיבה עד הבוקר, חדרי חזרות הזויים, הופעות בחורים,

ריבים ושיחות, ופתאום בכל הבועה הזאת אני מרגישה שאני עצמי , שאני כותבת את מה שיש לי להגיד , שאני שרה את מה שיש לי להגיד

ושכל זה מלווה עם מנגינת הרגשות המשתנים שלי.

שיחות של אחרי הופעה עם חמישים איש, של התלהבות, של איך נצליח בגדול ואיך תמיד נהיה ביחד ואיך כולם עוד ישמעו וכולם עוד ידעו 

ואיך אני אגיד לכל העולם ללכת להזדיין ולא רק לילדים ערסים מהבית ספר הקודם שלי.

מחשבות עם עצמי כשאני סופרת אגורות לכרטיס לרכבת האחרונה, לחזור מרוסקת באמצע הלילה, להירדם עוד לפני שסיימתי לשכב על המיטה 

ולקום בבוקר מרוסקת מעייפות לעבודה כדי לשלם על הכרטיס רכבת הבא, אבל לזכור שאתמול נרדמתי מאושרת.

באמת הייתי מאושרת. לא דפוקה, לא מוזרה, לא מבולבלת, לא כועסת , לא מתוסבכת. פשוט מאושרת.

בקיצור, רמת הגעגועים שלי ללהקה שלי בלתי נתפסת. אבל ממשיכים הלאה.

הכל בסדר.

אבל, מלשון אבלות . אני לא יודעת אם באמת אהבתי אותך כי אני לא יודעת איך זה מרגיש, אולי זא

 סתם הרגשה ילדותית שמרגישים כשמשהו לא ניתן להשגה ורוצים אותו יותר. גם לא אכפת לי, אני יודעת רק איך אני מרגישה כשאני הולכת לישון בלילה ומוצאת את עצמי ערה כבר שעתיים וחושבת על איך היית מנשק אותי וכמה אני רוצה שזה יקרה שוב. ההרגשה הזאת כואבת, חונקת.