עזבו את המצב הקטסטרופלי שאני נמצאת בו. מרוב שאני כל כך הרבה בבית דין סביב רשמות אני כבר מקלידה בלי להסתכל בכלל על המקלדת, ואני בכלל פקידה, אז מה קשור?! XD
איזה אני זה לדבר על דברים לא קשורים בזמן הלא קשור ואז להתפלא למה כלום לא קשור לכלום.
אתמול עשיתי שיחה עם ידיד שלי, באמת שהוא נשמה, אני מאוהבת לו בטוסיק :O
בכל מקרה... ישבנו על הספה ובהיתי בטלוויזיה כמו איזה מפגרת, כי היא לא הייתה דלוקה.
"מה את סתומה? מה מעניין במסך כבוי?"
לא יודעת למה זה הצחיק אותי. אני אוהבת שהוא מדבר ככה, בהכי פתיחות שלו.
"אז על מה להסתכל? על הפרצוף תחת שלך? ממש אטרקציה,"
לא יכולתי להפסיק לצחוק כשהוא נתן לי מבט עם הריסים שלו. חה! שתי סטירות חתיכת חוצפן!
"חוצפנית כזאת, מאז שהתגייסת נהיית עוד יותר מלאת ביטחון עצמי, מה קרה?"
"אני? ביטחון עצמי?"
"סוניה, תפסיקי לזיין ת'שכל, את יודעת למה אני מתכוון," הוא אמר. נאנחתי ושמתי את הראש על הכתף שלו. בהינו ביחד בטלוויזה הכבויה.
"קשה לי עם הצבא הזה, אתה יודע?"
"למה?"
"כי ככה, זה חונק אותי. אין לי רגע של החלטה עצמית כמו פעם. הכל לפי זמנים, ב5 וחצי קמים, ב-6 יוצאים מהבית, בעשרים ל-7 מגיע האוטובוס וב-8 אני במשרד אחרי מסדר בוקר, ב-10 וחצי אני שולחת דוח 1, וב-1 אני מסיימת את כל מה שהייתי צריכה לעשות. ברבע ל-5 אני מבקשת לצאת להסעה, ומגיעה ב-6 וחצי הביתה, אוכלת, ב-7 מתקלחת, וב-8-9 נרדמת. הכל חוזר על עצמו,"
הוא צוחק פתאום ואני מרימה את הראש.
"זה מצחיק אותך?" התעצבנתי לשנייה. התלתלים שלי היו פזורים, והוא הזיז תלתל אחד מהעיניים שלי.
"גם כשלמדת היית אומרת את זה. למה את לא יכולה להיות במסגרת בלי להרגיש חנוקה?"
"כי אני אוהבת להיות חופשייה וזה מעצבן שמישהו מחליט לכבול אותי לקרקע," אמרתי בהתקף ספרותי. התפקענו מצחוק ונשכבתי על הגב, הראש שלי על הברכיים שלו.
"זה יעבור, את תצטרכי להתרגל לזה... כל החיים יהיו כאלה, לא?"
"כנראה," עניתי והסתכלתי על הידיים שלו ששיחקו עם הגומייה שלי.
"מה איתך?" שאלתי.
"אני? אני יודע... הכל רגיל, עבודה, בית, עבודה, בית. עוד מעט הגיוס,"
"קטין," צחקתי עליו.
"שקט, פז"ם," הוא התפקע מצחוק.
"אתה יודע מה זה פז"ם בכלל?"
"יש לי אחים גדולים, את יודעת," הוא העביר את היד שלו בשיער שלי שוב. זה כל כך מרגיע כשהוא עושה את זה! ♥
"משתתפת בצערם," צחקתי.
איך אני אוהבת לדבר איתו. השיחות איתו תמיד מעודדות אותי, ואני תמיד מצליחה לזכור כל מילה ומילה ממה שאמרתי לו ומה שהוא ענה לי.
" קסם שבוער בתוכי, כמה חשובה לליבי,
את כאן, הכל אפשרי. אישה שתמיד משלימה אותי.
רגש, עולה בדמיון... נולדת, אחת למיליון,
תשאירי, את ליבי בידך, חכי לי, אבוא רק בגללך."
אין לי מושג ממתי אני שומעת שירים כאלה. בהתחלה אייל גולן, אחרי זה זה.. מה יהיה איתי?
זה הכל בגלל הנאשמים של הבית דין. מה זה צלצולי ההמתנה האלה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...