נעלתי את הדלת של הסניף והתיישבתי על ארגז ריק.
בזמן שחיכיתי למונית, הדלקתי סיגריה ושאפתי עמוקות. הרגל רע.
בדיוק כשעמדתי לקחת עוד שאיפה, הגיעה המונית. סמוך עליהם שיבואו בדיוק שניה אחרי שהדלקתי.
השלכתי את הסיגריה על הרצפה ודרכתי עליה, מתקדמת לכיוון הנהג שכבר הכיר אותי ממשמרות הלילה המרובות שעשיתי.
"מה היום ג'סי?" שאל אותי. לעיתים אני נוסעת לכיוון... אחר.
"היום זה הביתה," הקול שלי עייף ומותש. האנרגיה האדירה שיש לי מתפוגגת ועייפות תופסת את מקומה בזמן שאני שוקעת במושב העור של המונית.
"לא טיול מזדמן?" הוא שואל ואני רואה אותו מרים גבה בזמן שעיניים חומות בוחנות אותי דרך המראה.
"לא, לא טיול מזדיין." אני עונה בנימה עצבנית מעט ומחכה שיתחיל בנסיעה. הוא מבין את האות ולוחץ על הגז.
"יותר טוב ככה, את בחורה צעירה, את צריכה שיעור באהבה," הוא אומר, ספק לי-ספק לעצמו.
"ואיזה שיעור זה יהיה?" אני תוהה בקול.
"את בחורה טובה, ג'סי. לא מגיע לך חפוזים והליכה הביתה ברגל. לך מגיע יותר," הוא פונה בכיכר ועוצר ברמזור לאחר כמה דקות של שקט.
הוא מסתובב אלי, מבטו רציני.
"למה לא בחור מהשורה? אחד שיחבק אותך בלילה ויכין לך תה כשאת עייפה? כזה שיסיע אותך הביתה אם לא תרצי להישאר לישון," הוא מפרט.
"אתה חי בעולם משלך, קדוש," אני עונה בחצי גיחוך. הרי כולנו יודעים את התשובה.
"אחד כזה לא קיים."
הוא נד בראשו ועוצר לי ליד הכניסה לבניין. שנייה לפני שאני מאחלת לו לילה טוב ומשמרת קלה, הוא מביט בי ברצינות ואומר:
"תתחילי לחפש במקומות הנכונים ג'סי, עוד יגיע הגבר שיעריך את הלב שלך."
אני מהנהנת, וכשאני סוגרת את הדלת, אני לא אומרת דבר.
אני עייפה, אולי מהמשמרת, ואולי מלחכות לגבר הזה, שתקוע לו אי שם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...