"אדישות היא שיתוק הנשמה."
(אנטון צ'כוב)
לא יכולה לתאר לכם את גודל העצבים, הכעס, והאכזבה שנאי מרגישה.
המערכת הצבאית הזאת מפתיעה אותי על פעם מחדש. כל פעם אני מופתעת יותר מגודל האדישות האיומה של קצינים, חיילים, מפקדים, וכל גוף אחד שהמילה צה"ל נוגעת לו.
כמובן, אדגיש, שלא מדובר על כולם, אלא על המקום הספציפי שאני משרתת בו, שם אני נחשפת כל יום לאדישות הזאת שאוכלת אותי מבפנים.
איך אפשר לשבת במשרד מול שתי חיילות שאוכלות אחת את השנייה וצורחות את הגרון, ופשוט לשחק עם האצבעות ולא להגיב? איך אפשר?
איך אפשר לראות שיש פילוג משמעותי בבסיס וששתי הקבוצות אוכלות אחת את השנייה בכזו אגרסיביות, מתנקמות, מרכלות, מסכסכות, וללכת מצד אחד לשני ולרכל עוד יותר?
איך קצין יכול לעשות דבר כזה? איך? איך נתנו לו להיות קצין אם לא איכפת לו מהחיילים שלו?
איך אני פונה למפקד שלי, הקצין "המכובד" בן ה-24, ואומרת לו שיש לי בעיה, והוא שומע, וממשיך להתעסק במחשב שלו במקום להניח הכל בצד ולהקשיב ללב החיילת שלו? אלוהים!
אני אמורה לשרת ככה שנתיים מהחיים שלי. שנתיים מהחיים זה זמן כל כך ארוך בשביל לספוג אדישות בלתי נסבלת וחסרת גבולות.
מילא מבחינה חברתית ורגשית, אני עוד אסתדר ומצדי הקצין ה"מכובד" יכול ללכת לחפש אותי בסיבוב, אבל מבחינה מקצועית?! ראבק. אני חודש וחצי בתפקיד, איך אני אומרת לדעת הכל? למה אני צריכה להרגיש לא נעים כשאני פונה לקבלת עזרה ממי שאמור לתמוך בי ולהקשיב לי?
למה כשאני מדברת, אני מרגישה שאני מדברת לקיר?
זאת לא סתם תחושה של איזה חיילת חדשה שהגיעה לבסיס. לא.
איך יכול להיות ש-10 מתוך 10 בנות, ועוד 5 הבנות שהשתחררו, שנאו בן אדם אחד כל כך. כשהגעתי, אמרתי לעצמי: "שטויות, בטח מגזימות, בנות נו!" אבל ככול שאני נמצאת בבסיס, אני מרגישה את האדישות של הסגל.
מחפים אחד על השני, מגנים אחד על השני, כאילו חיילים הולכים להרוג אותם.
הדיבור, הפנייה, היחס (כשהוא קיים), הוא בלתי נסבל.
איך יכולים לשבת שופטים, אנשים שמ טבע הדברים יודעים להקשיב ולהחליט, להבין לכל אדם כי זה התפקיד שלהם, אבל לחיילים שלהם הם לא יקשיבו.
להגיד "הדלת פתוחה" זאת לא בעיה אם הדלת סגורה בכל פעם שאני באה.
אני גם יכולה להגיד "אני אעשה את זה".... "עוד שבוע!"
והחיילים? אדישות היא מחלה לא פחות חמורה מסרטן. היא גדלה, היא מתפשטת, היא אוכלת אנשים כמו תאים בגוף.
כל אחד בא עם חיוך, אבל מהר מאוד מבינים איך הכל נע וזז במערכת הצבאית. כל עוד אתה חייל פשוט, היחס אלייך מזלזל. זה מדבק.
היום, חוץ ממני ומעוד בחורה חדשה, אין חיילת אחת במשרד שהיא לא אדישה. אדישה לעבודה שלה ולוקחת את זמנה למרות שאחרים מחכים, אדישה למפקדים שלה שבשיא חוצפתם דורשים ולא עושים כלום בתמורה, והכי גרוע- אדישה לחיילות שסביבה, שמבקשות עזרה וההיא פשוט ממשיכה לשחק בטלפון (כי אחרי זה היא תגיד שהייתה לה עבודה), כי היא לא תקום ותעזור לחיילת שלידה, שיש לה 20 דברים על הראש.
ובכלל? הכי גרוע, שעוד לפני שקלטתי מה קורה, אנשים כבר מצפים ממני להיכנס לעניינים.
"איזה תמימה את, עוד מעט תביני טוב מאוד מה הולך פה ומי נגד מי..."
מה זה מי נגד מי?!
אתן משרתות ביחד שנתיים! איך מי נגד מי!?
ומה? זה שאני לא אוהבת לריב, הופך אותי לתמימה?! זה שאני לא אוהבת ללכת ראש בראש עם אנשים עד שהם מוצאים לי את הסעיף לגמרי, זה אומר שאני תמימה?
מה אני,... צריכה להיות אדישה? להסתכל איך אנשים רבים ואוכלים אחד את השני עוד שנייה במכות ולהתעלם?
איך אפשר? איך אפשר לעבור ליד המשרד של הקצין ה"מכובד", לשמוע צרחות, ולמרות שיש לך את המסכות בתור נשיאה של המקום, להתעלם, לחייך לי ולמהשיך למשרד המרוחק שלך?
איך?!?!?!
הסגל הזה הוא כמו שלושת הקופים, רק שאין בהם חכמה, אלא ההפך...
חלכם לא מדברים. ולא כדי לא לדבר רע, אלא כדי לא להגיב.
חלקם לא שומעים. לא כדי לא לשמוע רע, אלא כדי לא לשמוע בכלל, ובטח לא מה שהם לא רוצים לשמוע.
וחלקים לא רואים. ולא כדי לא לראות רע, אלא כי הם לא רוצים לראות את האמת.
אני אומרת עכשיו, ואני אגיד את זה עד יום השחרור שלי.
אני לא מתכוונת להיות אדישה.
כי אכפת לי.
אם לא מהם, אז מעצמי.
לא רוצה להירקב במקום שהאדישות בו חוגגת.
מצטערת שהכל יצא בקטע אחד. לא יודעת למה זה חיבר לי את כל פסקאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
