האצבעות שלי נהיו חלודות ולקח להן קצת זמן להיכנס לקצב ההקלדה הרגיל שפעם הייתי מקפידה עליו באופן קבוע.
ואם לשים בצד את רבע השעה המיותרת שבה ניסיתי להיזכר מה שם המשתמש שלי... את הסיסמה זכרתי טוב, באופן אירוני. זה לא אמור להיות הפוך?
אין לי כוח להתחיל לפרט מה עבר עליי מאז העדכונים הקודמים... בערך לפני שנה? כשהשתחררתי?
הרבה מים זרמו בנהר מאז.
אז רק כמה כותרות כאלה? כדי שאדע מה עבר עליי כשאקרא את הפוסטים האלה אי פעם בחיי.
סיימתי פסיכומטרי (ואם אם יש פה מישהו, שלא יטרח לשאול כמה. פשוט מביך...)
התחלתי לעבוד. (לאחר הפירסומים הנואשים שלי פה בבלוג שמחקתי עכשיו, הצלחתי למצוא עבודה).
חוסכת כסף.
החלטתי מה אני הולכת ללמוד ואפילו איפה.
אפילו הגשמתי חלום והחלפתי שם משפחה, ביי אבא.
עשיתי כמה טעויות מביכות שאני מעדיפה לא להיזכר בהן, לא עכשיו ולא אף פעם.
הכרתי אנשים פה בחולון, אבל אני עדיין מתגעגעת בטירוף לראשון ולחברים שלי שאני רואה פעם במאה שנה (הם לומדים, אני עובדת מצאת חמה עד נשמה).
העמסתי את המדף שלי עם עוד איזה חצי טון של ספרים.
לא הרבה השתנה. אני יותר... איך אומרים את זה? שומרת על פרופיל נמוך? אני חושבת שאפשר להגדיר את זה ככה.
אני יותר מתונה, פחות עצבנית, יותר סבלנית? לא יודעת... באמת.
אולי אפילו נהייתי משעממת, כי בין ביסים של שוקולד עם תות והמקלדת, אני מוצאת שאין לי הרבה מה לספר...
אני עדיין חושבת על למצוא עבודה במשרד, משהו קבוע. ראשון-חמישי, 8:30-17:30. אני לא אוהבת לעבוד במשמרות. חוזרים מאוחר, זה גומר אותי, ואני נרדמת כמו גופה. קמה בבוקר, מקלחת, מתלבשת, סידורים, חשבונות, ואז שוב עבודה עד 12.
קופאית זה לגמרי לא בשבילי. אני אוהבת לנהל, אני אוהבת שהכל מסודר, אני אוהבת להתעסק במסמכים ובדפים ולהפעיל את הראש שלי, אני אוהבת להקליד. אני לא אוהבת להעביר מוצרים ולהתווכח עם לקוחות על מוצרים ומבצעים ועל פאקינג חצי שקל!
בכל מקרה, לא יודעת מתי יהיה עדכון אי פעם ואם יהיה, נכון לעכשיו אני חושבת שזה די נחמד כשהבית ריק, המזגן דולק ואני מקלידה במרץ ומתחילה להפעיל את האצבעות שלי שכבר שכחו מה היא מקלדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...