אני מדברת מדברת מדברת מדבדרת מדברת מדברת מדברת ומדברת. ואף אחד לא מתייחס.
בבית הזה אני סתם עוד קולות קרע לטלויזיה ולריבים.
יש רגעים שאני פשוט רוצה לקחת לי תחתונים וכסף, לצאת ולא לחזור. והייתי עושה את זה. הבעיה היא שאין לי לאן לצאת וממה לחזור.
אני תמיד מנסה לעודד את עצמי שיש מקרים גרועים יותר.. הורים שמכים, ילדים שאין להם מה לאכול, אבל נמאס לי לחשוב שתמיד יש יותר גרוע! כי אני במצב שלי, אותו אני צריכה לפתור. רק אח"כ אני אחשוב על הדברים הגרועים יותר.
פעם כשהייתי קטנה יותר, סבתא שלי לקחה אותי להצגה שהתחרשה בתחילת מלחמת העולם השנייה. השחקנית הראשית הייתה אישה צעירה יהודיה שנזירה הצילה אותה והרשתה לה להתאחסן בכנסייה אבל בהסוואה, שיחשבו שהיא נוצריה. היא שיחקה אילמת (כי לא ידעה את השפה) והיה לה אסור לדבר במשך 4
שנים.
אם היא יכולה, למה שאני לא אוכל?
גם ככה לא מקשיבים, אז למה לבזבז אנרגיה? אני פשוט שותקת. לא מדברת. אם זה ממש הכרחי, אני כותבת. פשוט לא פעילה את מיתרי הקול. אבל רק בבית. אני לא רוצה שחברים יחשבו שהשתגעתי לגמרי, ובכללי אני לא משטפת אותם יותר מדי בחייים האישיים שלי. אני יודעת מה אתם חושבים. לפחות רובכם (אם משהו בכלל קורא את זה): "אין מצב שהיא תחזיק מעמד" או "היא תהיה חייבת לדבר", אז הנה הזדמנות לבחון את "כוח הסיבולת" שלי. לראות אם באמת יש בי כוח רצון. אני עושה את זה כדי שיתחילו להתייחס אלי. "מה קורה לה? היא לא מוציאה אף ציוץ".
אבל בעיקרון, דום שתיקה. כמה שאני רק מסוגלת.
וואו. עכשיו אני קראתי את כל מה שכתבתי, ולדעתי אני נשמעת סתם כמו עוד משהי שמתבכיינת כי ההורים לא קנו לה את האייפון שהיא רוצה. כמובן שלא ככה אני מרגישה., פשוט אין לי את המילים הנכונות כדי לתאר את היחס אלי בבית. אני פשוט מרגישה חיצונית. לא קושרה למשפחה הזאת. אבל.. אין לי כל כך מה לעשות בעניין. אני כותבת את זה כדי לפרוק, לא בהכרח כדי לשטף. אתם יכולים לבחור להבין אותי ואתם יכולים לבחור לחשוב שאני סתם עוד ילדה מפונקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. A *