תאמת זה מוזר לרשום על החיים שלך ועל מה שעברת...מצד שני אתה תמיד מוצא טעויות ונקודות לשיפור אז ככל שתיהיה יותר אמיתי ומדוייק ככה תוכל להשתפר בעתיד...בכל מקרה...יש כמה דעות לגבי הומואים..אתה נולד ככה? מישהו משפיע עליך? התבגרת שונה? בכל מקרה יצא שאני הומו...תמיד הייתי ילד בולט...בדרך כלל שמישהו מעיד על עצמו שהוא היה בולט זה בגלל תוכנות מיוחדות שהיו לו או כישורים...אבל כשאני אומר את זה אני מתכוון ממש בולט הייתי שמן ^^" בגיל 12 הייתה "ההתנסות" הראשונה שלי עם גבר...לא מוגזם יותר מדי נגעיות וכל השאר אבל לא נשיקה או מעבר ,מסתבר שזה סיבב אצלי משהו וגרם לי להימשך לגברים...בגיל 13 באתי להורים שלי לספר להם על התחביב החדש שמצאתי בדיוק שהגעתי לפינת הטלוויזיה אני רואה עוד אנשים בסדרה מסויימת עוסקים בתחביב החדש שלי אז ניצלתי את הרגע לראות את התגובה של ההורים...ואז אני מחכה ושומע את אבא שלי אומר :"תועבה צריך לשרוף את כל ההומואים האלה" כאן נתקלתי בפעם הראשונה במושג הזה...ואז אני ילד תמים יחסית בן 13 שלא מת על חום יותר מדי מוותר על ההזדמנות לספר על התחביב ושומר את זה בבטן ושם את זה בצד...הנחתי לזה פשוט להיות...ידעתי שאני נמשך לגברים הבנתי מההורים שזה רע מאוד וצריך לשמור על זה בסוד ושאף אחד לא ידע...נקפוץ קצת קדימה בשנתיים...כי כיתה ז'-ח' לא קרה כלום...בערך...כיתה ט' עברתי לפנימייה רק עם בנים...חשבתי אולי זה לא טוב ,מסוכן או שזה מעולה עכשיו אני יוכל לבחון את המשיכה שלי והקטע של ההומואים... מסתבר שלא...מסתבר שאני לא נמשך לגברים כמו שחשבתי...נמשכתי לגברים מסויימים מאוד והכל היה תלוי בצבע עור...כהה נמשכתי מאוד אבל אם זה היה לבן אני הייתי נגעל...לא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה כאילו ניסתי לפחות היה את אחד הבנים מכיתה יא' פשוט נידלקתי עליו...ממש מאוהב בו(כן כן מה ילד כמוני מבין על אהבה...אני יודע...אבל תקשיבו רגע..:)) חשבתי שזה סתם נידלקתי עליו בקטע מיני...אבל פשוט רציתי להיות לידו 24/7 לשמוע את הקול שלו לדבר איתו הוא רק עבר לידי הלב שלי התחיל לפעום מהר...לא יכולתי להוציא מילה..המבט שלו הרג אותי...אבל זה לפעם אחרת בנתיים אני רק אמור לסכם...בכל מקרה מה שכן מסביבי עלתה התודעה על הומואים ושמעתי על הרבה מקרים שההורים העיפות את הילדים מהבתים ופירקו אותם מהמשפחה...חשבתי שזה מה שגם יקרה לי אז פשוט ניסיתי למחוק את הרגשות שלי אל המשפחה ואז מה שזה יצר זה שהיום (כשאני בן 19 :)) אין לי שום טיפת רגש/אהבה להורים שלי וגם בכללי...יש בקושי ארבע אנשים שאני מסמפט = דואג להם/איכשהו הם הצליחו לפתוח את האטימות הרגשית (ולא מזמן  הצטרף אחד לארבע שהצליח לתפוס הרבה יותר מקום מכל הארבעה ביחד אז זה חמישה :))/רוצה להיות ליידם 28 שעות ביממה ^^" אני לא יכול אפילו להסביר לך את הרמה של להיות בלי אהבה למשפחה שלכם/ במיוחד להורים כל נשיקה או חיבוק שאמא שלי מביאה לי צורב לי ברמות עצומות ולא נעים לי בכלל אני מצד אחד לא יכול להגיד לה "אמא רדי ממני" מצד שני אני לא מרגיש כלום מהחיבוק וזה רק מציק לי...איך זה לא לאהוב אף אחד להרגיש מת מבפנים רוב הזמן...בלי יכולת לבכות או לשמוח באמת, יש מקרים שאני כן שמח זה ברור עם אותם אנשים שאני כן מרגיש אליהם משהו אבל אחרי שהם הולכים אני מרגיש מת עד הפעם הבאה שאני רואה אותם...יכול להיות שזה שאני בארון משפיע עליי עד כדי כך שאם מישהו לא יודע עליי אז כאילו הוא לא באמת אוהב אותי או משהו כזה..למרות שלפי דעתי לא...אבל מה אני מבין ? אני רק בן 19...כאן בערך מתחילה התקופה שהחלטתי שאני לא מת על עצמי במצב הנתון ובגיל 17 וחצי עשיתי עם זה משהו והתחלתי להתאמן שקלתי אז משהו בסביבות 107 קילו ירדתי תוך פחות מחצי שנה ל83 ואז כמעט נפטרתי מהמילה שמן עד שחזרתי למשקל 100 ואז כבר לא יכלתי לסבול את זה.. בגיל 18 לקחתי את עצמי בידיים וקבעתי שאני לא מפסיק את הדיאטה עד שאני לא רואה קוביות והגוף שלי בנוי ולא בשביל להשיג בנים/ להשיג בנות (כן עד לפני שנה הייתי בטוח שאני יכול להשתנות ) אלא רק בשביל עצמי ובשביל ההרגשה הטובה שלי והבריאות שלי ירדתי בחזרה ל80 ואני עדיין באמצע להגיע לקוביות ולגוף ההוא :) מסתבר שברגע שירדתי במשקל גיליתי את המוזיקה ואת הקול שלי...לא כל כך גרוע כמו שזכרתי אותו ,מוזיקה אמורה להיות מושפעת מהרגש ורק שם אני מרגיש אותו אבל חוץ מזה אני לא מרגיש אותו בכלל הפעם האחרונה שבכיתי הייתה שיצא מלך האריות הראשון(לפני גיל 13...וכן כן בקטע שמופסה נופל מהצוק...אין אחד נראה לי שלא בכה שם..) עכשיו אני תקוע במצב של לפני הצבא בארון לבד ובלי רגש...מצב דפוק אבל עדיין אני מאמין שהוא ישתנה...אני מצד אחד חסר רגש לגמרי ומרגיש מת אבל עדיין איפשהו מת שיהיה לי איזה סיפור סינדרלה...אוקי לסינדרלה זה לא ממש דומה..כי אני לא מת על איפור,עקבים לא באים עליי טוב ואני הבן הכי קטן בבית אבל ממש לא מהסוג שמנקה אבל עדיין אוהב נסיכים אני לא יכול עדיין להתמסר לגמרי לבן אדם במצב שאני נמצא בו עכשיו...גם יהיה לי רגש עצום לבן אדם להגיד לו את זה ולקחת סיכון שהוא יפגע מזה כי הוא יתמסר לגמרי ואני לא יוכל זה קשה לי...יש כל מיני שאלות שעולות לי כל פעם...כמו אם אני ימצא מישהו..הגיל יפריע לי? המראה יפריע לי? מי יחסום אותי? איך ההורים יגיבו ?(למרות שהם לא יודעים עדיין...טוב אבא יודע...אבל עדיין זה מסובך) מסתבר שלאהבה אין גיל (יש משפט כזה נו..) ומראה זה דבר חולף...או משתפר או שהוא ניהיה יותר גרוע אבל עדיין בסוף נשאר לך האופי...ואיזה סיכונים לקחת? לסכן ידידות או חברות לעומת אהבה? אם יגיע מצב כזה מה לבחור ? אני מגיל קטן כבר תאמת ראיתי את עצמי בעתיד עם חבר אנחנו שוכבים על הספה...הראש שלו מושען עליי ואנחנו רואים סרט ואני זוכר שבאותו רגע שדמיינתי את זה תמיד הרגשתי חום וכיף ושזה נעים ושזה מה שאני רוצה בעתיד...זאת התמונה שלי בראש...ברגע שאני יראה את זה אני יהיה יותר מאושר ממה שאני עכשיו (אני לא כזה אימו כמו שאני נמשע אבל יש לי את הימים שלי ^^") בכל מקרה למי שהחזיק עד עכשיו זה היה תקצירון של החיים שלי אני בהמשך יקח דברים ויפרט עליהם יותר אולי למישהו הדברים האלה נשמעים מוכרים או עוזרים לו איכשהו :) עד הפעם הבאה 3> 
p { margin: 0px; }
בבלוג זה
בכל הבלוגים
