דיברנו בכיתה, בשיעור דיאלוג על כל מיני ילדים שחוו אובדן במשפחה שלהם.
הם דיברו על כמה שהילדים השתנו מכל הבחינות, בצורה פסיכופטית ומשונה.
הם לא הבינו אותם.
נו טוב, גם אני לא אצליח להבין אותם מכיוון שעוד לא חוויתי כזה צער..כאב.
אבל אני כן אבין למה הם מתנהגים כך ובמקום לשפוט אותם, אעזור להם.
בכל מקרה, שיעור דיאלוג בהחלט נתן לי השראה לקטע שעוד לא כ"כ גמור.
אם הקוראים הדימיוניים ירצו שאמשיך, בכיף.
-
יכולתי לשמוע אותם מתלחששים, מסתכליים עליי, בוחנים אותי.
כל שיכולתי לעשות הוא לנעוץ בהם מבטים חודרניים או להיקבר
במחשבות שלי, ברגשות שלי.
הייתי אומרת שלקח לו קצת זמן.
ההוא ניגש אליי "הכל בסדר?" התקרב ולסופו של דבר התיישב
בכיסא הזרוק בצד.
הרגשתי בנוכחות של בן אדם, אך לא ספציפית מי.
הרמתי אליו את עיניי, אין לי שום מילים בפה, לא כרגע.
"שמענו..מה שקרה.." הסתובב מעט לאחור וחבריו בהו בנו.
כן, הבנתי.
"אז..." הוא הבחין בחתכים שעל זרועי השמאלית.
מיד הכנסתי את הזרוע עמוק יותר לתוך השרוול והגברתי את המוזיקה.
אני לא מבינה למה אנשים פונים אליי כשאני מרכיבה אוזניות,
הם לא מבינים מה זה אומר? אני שומעת מוזיקה לעזאזל. עסוקה!
מהנקודה הזו, יכולתי להבחין בשפתיו זזות מעט ואיך שגבותיו מתכווצות,
כאילו ניסה להבין משהו. כאילו ניסה להבין אותי.
הוא נתן בי מבט מקומט שכל מה שיכולתי להבין ממנו - "מה נסגר איתך?"
שאלה טובה.
הוא עזב חזרה אל חבריו, התיישב ומידי פעם נתן בי מבטים מהירים.
הכשלתי אותו במשימה שחבריו הציבו לו? מסכן.
המורה נכנסה אל הכיתה. עמדנו. טוב, חוץ ממני.
היא חייכה אליי ואישרה לתלמידים לשבת.
אחת הילדות התבקשה לחלק דפי קריאה, כאשר ניגשה אליי,
הניחה על השולחן את הדף שמודבק עליו פתקית קטנה.
"נעלמת לי.. -א-" את הפתקית קיפלתי וטחבתי לכיסי הג'קט שלי.
היא הסתכלה עליי, מוודאת שקראתי. כן, קראתי.
אפשר להגיד שכבר לא יכולתי להרגיש דבר. זאת אומרת -
אני אוהבת אותה אך כרגע אני בתור בור עמוק שמנסה להטביע אותי
ולא מאפשר להרגיש כלום מלבד כאב מתמשך וצורב.
צלצול נשמע מתקרות בית הספר. טוב שהשעה הזו הסתיימה.
לא יכולתי לשבת יותר בכיתה המחניקה הזו.
כשארזתי את חפציי, הבחנתי במבטיה ובשפת גופה.
היא רוצה לומר משהו, להתקרב, לגעת.
ממה את מפחדת? אם עוד לא הבנת אני צריכה את המגע שלך.
כל כך קשה לי לפנות אליך, תני לי את הדחיפה הזו.
החזרתי מבט חסר משמעות. הבכי עלה למעלה וחנק את הגרון שלי.
נמלטתי מהכיתה ללא אוזניות הפעם. נחשפתי.
המסדרון נדמה ארוך צר ומעוות, כאילו נכנסתי לתוך אשליה
שבסופו של המסדרון יש שם עולם אחר שיפיל אותי אליו.
ההרגשה נצחית, ומנגינת פסנתר מרושעת ומצמררת התנגנה בראשי בטבעיות.
"מישהו מנסה ללכוד אותי" נתקפתי פרנויה.
כעבור כמה שניות מהירות, הרגשתי מגע בכתפי הימינית.
חולשה פיזית תקפה אותי ולכן לא היה שום טעם שאנסה להסתובב
להסתכל מי פנה אליי.
כנראה שלא הייתי צריכה להסתובב. הריח הזה..אני מזהה אותו ממרחקים.
"דברי איתי..." נשמע קול חלוש, מחבקת אותי מגבי ומצמידה שפתיה אל עורפי הרותח.
הלב שלי החסיר פעימה.
נגעתי בידה שכיסתה את מותניי, את כל כולי.
היא הגנה עליי.
כינוי:
I Am Touched By Angels
בבלוג זה
בכל הבלוגים
