פרק 2

   הסיפור שלי אינו מתחיל מן הרגע שבו צללתי אל תוך מעמקי הקברט. ריקודי המביכים, קולי חסר התנופה, אלו הם רק תופעות לוואי מן הבלבול הרב שהייתי שרויה בו באותם רגעים. זוהי כלל לא ההתחלה של דבריי, אלא רק שבריר של זיכרון בכרונולוגיית הזמן.

   הכל התחיל ביום גשום באמצע נובמבר, בשנת 2005. עבר עליי יום גרוע במשרד שבו עבדתי, ובעצם, לא היה זה יום שונה מכל יום אחר שעבר תחת קורת הגג הזו.

הייתי מזכירתו של מיסייה דה-רומבר, עורך דין בינוני בדיני נישואים וגירושים. המשרד דמה לקופסת עכברים עם חורים אפורים כחלונות בשולי העיר. האנשים שהגיעו לדה-רומבר היו מפוקפקים כמעט כמו שהמקום נראה.

  תפקידי היה לשעשע את לקוחותיו עד שהוא יתפנה, למזוג להם קפה מן המכונה האוטומטית ולהתעסק הרבה במחשב, המדפסת, הפקס ומכונת הצילום. אי אפשר לומר שזו הייתה עבודה שדרשה מאמצים מיוחדים, אך הבוס שלי אף פעם לא היה מרוצה ממני.

הפעם, הקפה שהכנתי לו נשפך על תיק מסמכים חשוב ונגמר הדיו השחור במדפסת. אלו היו סיבות מספקות בשביל לפצוח בסימפוניה של צעקות שלא נרגעה עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.

  יצאתי מן המשרד עצבנית ולא מרוצה. השמש כבר שקעה והרוח הקרה של סוף הסתיו נשפה בעקשנות בפניי. עטפתי את גופי במעילי הדק וחציתי את הכביש עד לתחנת האוטובוס הנטושה. בקצה זה של העיר יכולתי להבחין בעשן המיתמר מן הארובות של אזור התעשייה ובמשרדי ההיי-טק עם חלונות הזכוכית המרהיבים שסגרו על העיר מכל צדדיה. היה זה כמו לחיות בין גדרות אימתניים של בטון.

  הייתי חסרת סבלנות בשעה שהמתנתי לאוטובוס. הרעב החל לכרסם בבטני והתפללתי שג'ורג' עשה קניות כמו שהבטיח.

  הגעתי הביתה ארבעים דקות מאוחר מן הרגיל. האוטובוס שעליו נסעתי איחר והייתי צריכה להמתין לו, קפואה כקרחון, על ספסל ללא שמץ של מכסה. ואם חשבתי שהמצב אינו יכול להתדרדר יותר, התחיל לרדת גשם.

   נכנסתי פנימה, רטובה, מיוזעת, כשהמסקרה השחורה זולגת על לחיי ושיערי דבוק לפניי כמו מסטיק. בבית שרר חוסר סדר נוראי. במטבח חיכתה לי ערימה של כלים בכיור, המקרר היה ריק כמצופה, בגדים מלוכלכים היו פזורים בכל הפינות, צלחות וכוסות עמדו כמו חיילים לא ממושמעים על שולחן האוכל בסלון.

"נהדר, פשוט נהדר!" הצטעקתי לעצמי. "אפשר לשכוח מאוכל, כי אין מה לאכול... ומישהו צריך לסדר את כל הכאוס הזה כי ג'ורג' בטוח לא יסדר! תמיד הכל נופל עליי!"

הרגשתי את הדמעות נקוות בזוויות עיניי. החזקתי אותן חזק במקומן, אוספת גרבים ותחתונים מלוכלכים בדרכי לסל הכביסה, נזהרת שלא למצמץ, אך כשרגלי נתקלה בארגז מקרטון שהיה מוחבא בחציו מאחורי הספה, נפלתי על ברכיי, רטובה ואומללה, עם הבגדים מתפזרים לכל עבר, והדמעות פרצו כסכר מעיניי.

"למה הוא מביא את הזבל שלו לאמצע הסלון? למה הוא אף פעם לא עושה את מה שאני מבקשת ממנו?!"

  ישבתי נרעדת מאחורי הכורסא, מנסה לשווא להפסיק את ההיסטריה שאחזה בי. תמיד הדחקתי את כל מה שהטריד אותי, אך לא יכולתי להתאפק יותר. הייתה זו קופסא כבדה ומטומטמת שגרמה לי להתערער לחלוטין.

  ואז המחשבות השליליות החלו לצוף על פניי השטח בזו אחר זו.

 לא כך דמיינתי את חיי. לא רציתי לבלות את הערבים בבית לבדי, בוכייה, עסוקה בניקיון מתמיד שאף אחד לא העריך. לא רציתי לחזור עצבנית מעבודה שנואה שבה הרגשתי טיפשה וחסרת תועלת, לדאוג כל הזמן לבית, לכסף ולאוכל. לא כך דמיינתי שייראו חיי עם ג'ורג', שהשקיע את מירב מאמציו בהתחמקות ממני רק כדי שלא אוכל לקטר בפניו ולספר לו כמה איני מרוצה.

 כל החלומות שפעם חלמתי, על אהבה גדולה, על בית משותף עם ג'ורג', על צחוק של ילדים קטנים ברקע, על עבודה מספקת וסופי שבוע חמימים יחדיו עם אהובי התבררו כאכזבות. ככל שהימים חלפו הבנתי שהכנסתי את עצמי למבוי סתום. כה צעירה וכבר כלואה בשגרת חיים מלאה בעצב ובדידות.

"הלוואי והייתי מישהי אחרת. הלוואי ולא הייתי מתחתנת עם ג'ורג' בגיל תשע עשרה, הלוואי והיה שם מישהו, שהיה אומר לי בזמנו, שזו טעות נוראית לקשור את חיי לשלו. הלוואי ומישהו היה מספר לי שאין דבר כזה אהבה אמיתית, כזאת שעליה קוראים בספרים, כזאת שרואים בסרטים, שכל מוסד הנישואים בנוי על שקרים אוויליים ואנשים תמימים מדיי. ואני הייתי תמימה מדיי והאמנתי לו. האמנתי לו שהוא תמיד יאהב אותי. כמה טיפשה הייתי אז. עברו רק חמש שנים ורגשותיו כלפיי פסקו ממזמן." מלמלתי לעצמי ושפשפתי את עיניי.

ואז מבטי נפל על הסיבה לנפילתי.

"ומה לעזאזל הקופסא הזו עושה באמצע הסלון?!"

פתחתי את הארגז המאובק בחפזון. הדבר הראשון שראיתי היה תמונה ממוסגרת בשחור לבן של אישה בשמלת כלה. האישה עצמה לא הייתה יפה במיוחד, תווי פניה היו גסים למדיי והיא לא חייכה, אך השמלה הייתה כעשויה מרסיסים של חלומות. כך דמיינתי פעם את מלבושן של הפיות באגדות שאימא סיפרה לי עליהן כשהייתי קטנה. הפכתי את התמונה ופינה השמאלית התחתונה של המסגרת גיליתי את התאריך: מרץ 1939.

"מי זו יכולה להיות?" מלמלתי לעצמי. "אולי זו סבתו של ג'ורג'? האם הייתה לו סבתא שחייה לפני מלחמת העולם השנייה? צריך לשאול אותו כשיחזור הביתה."

  הנחתי את התמונה לצידי ועברתי על שאר החפצים שהיו בקופסא. שתי שמלות ישנות ומאובקות, אחת בצבע בורדו עם שובל של מלמלה והשנייה בצבע תכלת עם הדפס של עיגולים לבנים, נחו זו על זו בשלווה. התרוממתי על רגליי ורצתי עם השמלות הישנות אל המראה בחדר השינה. הנחתי את השמלה בצבע הבורדו על חזי ועשיתי כמה סיבובים מול המראה.

"בעולם אחר, בזמן אחר, יכולת להיות גברת מאד מגונדרת." אמרתי לבבואה שלי וחייכתי. ואז הנחתי על חזי את שמלת התכלת. "ממש אלגנטית וחדשנית, פשוט שיא האופנה, מדאם פרל."

צחקתי על הילדותיות שבי. כבר שכחתי איך זה להיות מדמואזל, תמיד החשיבו אותי כמדאם, פנייה היאה לנשים נשואות. אך דווקא באותו רגע הייתי נותנת הכל כדי לחזור להיות מדמואזל חופשייה ועצמאית.  

הנחתי את השמלות על המיטה וחזרתי לסלון כדי לפשפש אחר אוצרות נוספים בארגז.

תקליטורים גדולים, של מלחינים דגולים נחו בתחתית.

שופן, באך, שוברט, מוצרט.

עברתי בקצות אצבעותיי על המרקם שלהם, מרקם שהזכיר לי עידון ופאר שחלפו מן העולם.

החזרתי את התקליטורים בחזרה פנימה כששמתי לב לקופסת תכשיטים קטנה שנצמדה לאחת מדפנות הארגז. הנחתי אותה על ברכיי בסקרנות רבה, מצפה לראות זוג עגילים, או שרשרת או טבעת עתיקה בפנים. אך בתוך הקופסא היה רק פתק מקופל שנכתב בעט נובע.

תמצאי אותי מתקתק כשהזמן יעמוד מלכת.

כמה מוזר. אמצא את מה מתקתק? מי כתב את הפתק הזה ולמי הפתק הזה היה מיועד? ומה הכוונה ש'הזמן יעמוד מלכת'? המילים הללו נראו לי ככתב חידה שצריך לפצח, אך אף פעם לא הייתי מוצלחת במיוחד בחידות היגיון.

המילים המוזרות שבפתק נדבקו כמגנט למחשבותיי. הכנסתי את הפתק אל כיס מעילי וחזרתי לסדר את כל שאר החפצים בארגז. בדרך מצאתי כמה תמונות נוספות בשחור לבן שנחו בין התקליטורים. מן הנייר השחור לבן הציצו לעברי זוגות מאושרים ביער כלשהו ומאחוריו בקתת עץ, תמונת נוף של אגם קפוא שלא הצלחתי לזהות, ואישה עם שיער ארוך ושופע שהצטלמה על מרפסת כלשהי וכובע חגיגי לראשה, כשהיא אוחזת בבטנה ההריונית.

כשהחזרתי את כל החפצים בחזרה פנימה נפלה עליי עייפות גדולה.

אמרתי לעצמי שעבר עליי יום לא קל, עם עצבים, כעסים ודמעות, ולכן מגיע לי לנוח ולהתמודד עם שאר צרות העולם מחר. ג'ורג' לבטח ישמח למצוא אותי ישנה כשיחזור הביתה. אולי הוא אפילו ינשק אותי בלחי, כשאני מכוסה בשמיכות ועיניי עצומות, ואז אולי אני ארגיש, שהוא עדיין אותו אחד שפעם אהבתי יותר מאשר את החיים עצמם.

דידיתי באפיסת כוחות אל חדר השינה, גוררת את רגליי, בזו אחר זו עד למיטה.

איני זוכרת כיצד נרדמתי, על הגב או על הבטן, או אם הורדתי את נעליי לפני שנשכבתי על המיטה. הדבר האחרון שזכור לי הוא שהראשי נגע בכרית.

כששבתי לפקוח את עיניי הכל השתנה.

תחושת הבטן שלי בישרה לי שכעת שום דבר לא יהיה כמו פעם.

גרמתי למשאלתי להתגשם.

*

מקווה שאהבתם את הפרק, וכמובן, מצפה בכיליון עיניים לתגובות שלכם :)

ההתעוררות – פרק 1

נשימה עמוקה פנימה. אני מזכירה לעצמי כיצד לנשום. האוויר העוזב את ריאותיי נתקע בגרוני. תחושת מחנק. גופי מאובן בכיסא העץ. ידיי נחות לצידי כדי ליצור תחושה כוזבת של שלווה. צלילי הבס מן הקומה מעל חולפים באצבעותיי כחשמל סטטי. רגלי היחפות מרפרפות על רצפת השיש הקפואה, נוגעות ונרתעות.

השתקפותי במראה ממולי לכודה בין אינספור מנורות ניאון אדומות המעניקות לפניי החיוורות גוון סמוק. בשמים, מסקרה, צבעים ושאר כלי האיפור פזורים מסביבי באדישות. מאחוריי עומד קולב העמוס לעייפה בתלבושות מנצנצות עם נוצות וקישוטים.

אין לי מושג מה אני עושה כאן או איך הגעתי לכאן. הזמן הוא מושג מופשט וחלקלק כל כך. אני רק יודעת שאיני שייכת והתחושה הזו משתקת אותי.

אני מגייסת את מירב כוחותיי הנפשיים כדי למצוא האומץ להתנתק מן הכיסא. כשאני נעמדת עלי רגליי אני בוהה באישה הזרה לי לחלוטין. לכודה במחוך עשוי חוטי סאטן כסופים ודקיקים המדלגים בחינניות על חלקי גופי המוצנעים. המחשוף עמוק כל כך שאינו משאיר מקום רב לדמיון. הבד נגמר בנקודה בה ירכיי מתחילים להתעגל ומשם ממשיכות לבצבץ נוצות טווס לבנות.

אני חשופה וערומה. ובעוד דקות ספורות אצטרך להופיע בפני קהל של גברים רעבתניים שישתו הרבה, ישתכרו ויזרקו הערות פוגעניות לעברי בתמורה לכספם.

בבית, מהיכן שאני מגיעה, לא הייתי מעיזה להתלבש בדרך הזו, גם אם היה זה כדי לפתות את ג'ורג' בחדר השינה. אך כאן... בעולם שבו הכל הפוך ומבולבל, אני נותנת לעצמי להיות אחרת. כאן אינני אני. כאן יש לי הרבה מסיכות ותפקידים, ואחד מהם הוא היותי מופקרת.

פניה של בחורה צעירה, מאופרת בצבעים בוהקים, ולראשה נוצות גנדרניות זהובות מציץ מבעד לדלת. יש לה עיניים שחורות ושיער חום כהה וחישוקי עגילים כבדים לאוזניה. קוראים לה ג'וזפין והיא צעירה מכפי שהיא נראית. רק בת תשע עשרה וכבר שנתיים בקברט. איני מבינה כיצד בחורה שנראית כה נבונה ומשכילה מגיעה לשפל שכזה. וכיצד אני הגעתי לשפל הזה? האם גם אני אינני משכילה או נבונה?!

איני מבינה כיצד אנחנו קשורות אחת לשנייה והיכן הכרנו. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שג'וזפין קוראת לי "אחותה" וזה לא בגלל קשר הדם אפשרי. לכן סביר להניח שאנחנו חברות, אולי אפילו חברות קרובות. אך כעת אין זה זמן לברר אם זוהי האמת. אני דוחה את כל השאלות שמשתלטות על מחשבותיי למושב האחורי.

"את מוכנה, פרל? עוד מעט מגיע תורך."

איני יכולה להוציא הגה מפי ולכן אני רק מהנהנת.

ג'וזפין נכנסת פנימה אל תוך החדרון, בנעלי עקב השקופות שלה, שנראות לי כעשויות קריסטלים, אוחזת בידי בחיבה. מגעה החמים מנחם אותי. גופה שופע אדרנלין והתרגשות מן ההופעה.

"ומה אם...?" אני מנסה לפלוט.

"אף פעם לא היה לך פחד במה וזה לא הזמן המתאים לפתח אחד כזה." היא משיבה בחיוך. "קלוד-מונה לא יהיה מרוצה אם הכוכבת שלו תתחיל לחשוש ממעריצים ותהילה."

"יש לי... מעריצים?"

היא מתנתקת ממני כדי להושיט לי את נעלי העקב הכחולות שלי ואז עוזרת לי לנעול אותן. אחרי שאני מוכנה היא גורמת לי להסתובב במקומי כפי שהייתי עושה עם אימא כשהייתי קטנה.

הרגשת סחרור עוטפת את גופי כצעיף. שוב אני מביטה במראה ושוב אינני מזהה את עצמי. אני מנסה לשכנע את עצמי שזהו רק חלום, חלום ארוך כל כך, שמרוב פרטים ופרצופים איני מוצאת את תחילתו ואת סופו.

"בוודאי. מהיכן חשבת שמגיעים כל זרי הפרחים הללו שמחכים בחוץ? ורדים וסיגליות וצבעונים..." קולה מלא ברגשנות ילדותית. "כל כך הרבה פרחים יפים... ושוקולד, שוקולד אמיתי מבלגיה ולא כמו הדראק שמוכרים לנו בקיוסקים. טעמים וריחות של איכות. ככה חיים באמת, בקלאסה."

דבריה של ג'וזפין משכרים אותי. אני כמעט מאמינה במה שהיא אומרת. אני מוכנה להתמכר לעושר המדומה שהיא מציגה. וכשאני טובלת עמוק פנימה בתוך הבלילה המתוקה של האשליה היא מושכת אותי החוצה.

רגליי משתרכות אחריי, נאבקות כדי לשמור על שיווי משקל על העקבים המחודדים. אנו עוברות במסדרון אפור וצר, מסביבנו ניצבים אותם זרי פרחים בדליים שעליהם היא דיברה, הם ממלאים את האוויר בניחוחות של מתיקות המתערבבים עם עשן הטבק וריח דל של זיעה. בנות בתלבושות דומות, נוצצות ונרגשות חולפות על פנינו, גברים בחליפות מחויטות מאיצים בנו להתקדם בצרפתית רצוצה.

אנו מתקרבות לבמה עם כל צעד. צלילי המוזיקה מתגברים. אני מתחילה לזהות כעת לא רק את הבס אלא גם את הסקסופון ואת הפסנתר ולבסוף גם את הקולות וההמולה הרועשת של הגברים בקהל. איני מוכנה לצאת אל אור הזרקורים. הצלילים והקולות ממלאים את אוזניי ופועמים בכל חלקי גופי. גרוני יבש ופני האנשים מתחילים להיטשטש בעיניי.

ידיים נוקשות כצבתות של סרטן מתהדקות סביבי ומכאיבות לזרועותיי. גבר נמוך, קירח ומשופם מטלטל את גופי בחוזקה. גם מבלי להקשיב לשטף דבריו המהיר אני יכולה לזהות שהוא איננו מרוצה.

"כמה זמן אוכל לחכות לכוכבת שלי, שרי?" הוא זועם. "אני אמור לעקב בשבילך את כל הנגנים, את כל הרקדניות, את המנחה-

"-קלוד מונה! תניח לה, עובר עליה יום קשה!"

ג'וזפין נחלצת לעזרתי בביטחון. היא קטנה ונמוכה כמוהו אך היא אינה מפחדת ממנו. "לכולנו יש ימים שבהם הגברת האדומה הקטנה באה לבקר-"

לוקח לי זמן עד שאני קולטת לאיזו גברת ג'וזפין מתכוונת כשהיא אומרת 'הגברת האדומה הקטנה'. אני מעווה את פניי בזעזוע. עד כמה הם לא מבינים אותי. הם אף פעם לא יוכלו להבין מה קרה לי. ומה אם אני עצמי לא מבינה?!

"-שום גברת קטנה לא מעניינת אותי! יש לי כוכבת ויש לי קברט שלם לתחזק! כל הכספים שאני משלם, כל ההוצאות שלי, החשבוניות והספקים הלא מרוצים והחייטים שתמיד דורשים העלאה בשכר, כולם חושבים שאני כל כך עשיר! עשיר ונדיב! ומה בסך הכל ביקשתי ממנה, שרי! היא רק צריכה לרקוד ולשיר! הלוואי והעבודה שלי הייתה כל כך קלה, בלי כל העולם רוקד על כתפיי! אם היא לא תתעשת ומהר אין לה מקום בקברט שלי!-"

ג'וזפין צובטת בלחייו והוא עוזב את ידיי.

"אם תהיה כל כך זועף הנשים יפסיקו לשכב איתך, שרי." היא עוקצת אותו.

"את יודעת שזה לא יקרה," קלוד מונה שוכח ממני לרגע ופונה אליה. "הנשים תמיד ירצו אותי, הן לא יכולות להתנגד לקסם הרב שאני מקרין."

ג'וזפין נושקת קלות לשפתיו, מתרחקת ומצחקקת בפלרטטנות. אני רוצה להיות המומה ממה שהיא עשתה, בגלל הרגע, בגלל התקופה, בגלל שזוהי ג'וזפין, שאני אמורה להכיר ולאהוב, אך איני מסוגלת. אני עסוקה מדיי בחרדת במה שלי.

תמיד הייתי האחרונה להתנדב להופיע במופעים בבית הספר. אף פעם לא בחרו בי כדי להשתתף בחוג דרמה, בהצגת החורף או בהצגת האביב. אף פעם לא היו לי שאיפות לשיר במקהלה או לנאום בטקסי זיכרון. לא רציתי להתבלט, לא רציתי למשוך תשומת לב וכאן... הייתי כוכבת. כאן הייתי במרכז. מוקד תשומת הלב.

ומי אמר שיש לי כשרון לשירה? ומי אמר שיש לי כשרון לריקוד? מה אעשה כשאעמוד שם באמצע הבמה ואביך את עצמי? תמיד הייתי כה מגושמת ולא נינוחה עם גופי. ג'ורג' תמיד נזף בי על כך שאני לא יודעת להשתחרר. וכיצד אשתחרר מול עשרות גברים שיכורים ובוחנים אם לא הצלחתי להשתחרר מול גבר אחד ויחיד בחדר השינה בביתי?

אני אומללה ומפוחדת מאיי פעם. והזמן שלי הולך ואוזל.

"זה הרגע שלך לזהור, פרל."

קלוד מונה נותן לי דחיפה בקצות אצבעותיו ואני מוצאת עצמי על הבמה. אור הזרקורים מסנוור את עיניי. המוזיקה מתגברת וכל העיניים באולם נתונות על גופי. אני מרגישה אותם שופטים אותי. אני כמעט רואה את המחשבות שלהם מתגבשות במוחם ואז נפלטות החוצה בנבזיות לחבריהם.

בלית ברירה, סמוקה מאיי פעם, מגושמת, נוקשה ורועדת, אני עושה את מה שחשבתי שאף פעם לא אעשה.

אני מתחילה לרקוד.

3>

ההמשך יבוא