תמיד בסוף דצמבר נהוג לסכם את השנה, ולהכריז על שיר השנה, ספר השנה וכל מיני סיקורים כאלה ואחרים.
השנה איכשהו אני פחות מרגישה את זה דווקא.

ערב חגיגת נובי גוד הגיע, ואני בשעה 21:30 עדין בלימודים. מתבאסת על זה שאני כבר לא מחגיגות, בנוסף, מתבאסת על זה שאין לי את הציפיה לשום חגיגה שתבוא.

בחודשים האחרונים הסתובבתי עם חיוך גאה על הפנים.
היום בדרך ללימודים הייתי עצובה וקצת אומללה, ואז נזכרתי – איזה כייף היה כשהייתי מחייכת ושמחה, ואיזה באסה שאני עצובה היום. ונזכרתי שזה יכול להיות אחרת.

פתחתי את הפוסט תזכורת ששמתי לעצמי פעם, והאבן על הלב גדלה בכמה קילוגרמים באותה השניה.
איזה כבדות.

בבוקר למחרת בעבודה, 1.1.2015, אני מדפדפת בפייסבוק.. פוסטים עם תמונות על ליל אמש. איזה חגיגות, איזה חיוכים, כיופים, כולם חוגגים בחוץ, או עם חבורות של אנשים בבית... איפה אני ואיפה חגיגות. 

לעבודה מגיעים אנשים מעוכים ומרוחים, חלק יצאו, חלק חגגו בבית. כמעט כולם ציינו את זה באיזשהי דרך.

ורק אני..

מצאתי את עצמי ב22:30 בבית, אחרי הלימודים, בוכה מול המראה על כל הדברים העצובים.. שאני לא חוגגת עם המשפחה, שאין לי ול-פ' חברים משותפים ואנחנו לבד, הרגשתי הכי בודדה בעולם... על זה שאני בזוגיות עם אדם שלא מבין זוגיות ולא ברור לי אם רוצה להתפתח ביחד בכלל..
בוכה על עצמי, איך אני נראית, בגיל 26 באור העמום בחדר השינה של הדירה השכורה שלי בר"ג... אני היא אותה אני, כמו כל שנה אחרת, אבל פתאום יש כבר קמטי הבעה ליד העיניים... ואני בוכה על עצמי, איזה עצוב זה, איך שמצאתי את עצמי אתמול בלילה.

בסוף התאפסתי, הכנו אוכל וראינו טלויזיה של רוסים, הרמנו לחיים בחצות, התנשקנו והחלפנו מתנות. 

מרגישה תקועה, עם עצמי, בעבודה, ביחסים, בלימודים. שום דבר לא הולך לי חלק, מאד מתאמצת בשביל כל אחד מאלה כרגע.

ב2014 התחלתי את העבודה החדשה, וקיבלתי תעודת הצטיינות מהמכללה. אני מאד שמחה על ההישגים שלי.. הגשמתי כמעט את כל מה שייחלתי לעצמי. אין לי ספק שזו היתה שנה בה המשכתי להתפתח והמשכתי לצמצם את הפער בין מי שאני רוצה להיות למי שאני.

לשנת 2015 אאחל לעצמי להתמקצע ולהוכיח את עצמי בעבודה החדשה. להמשיך להשקיע בלימודים כמה שאני יכולה. להיות בת זוג טוב יותר. להיות בעלים (של הכלבה שלי) טובה יותר ולקחת אותה ליותר טיולים. לצלם יותר. לעשות יותר ספורט. להיות שמחה יותר.