בתור ילדה הייתי מסובבת בישראבלוג מלא, קוראת מלא בלוגים של כל מיני אנשים.. תמיד קראתי בלוגים של אנשים שגדולים ממני, כאלה שחווים דברים שאני עדין לא חווה. כי זה הכי מעניין, תכלס... מעין "תחזית"...

כבר בתור ילדה בת 14-15-16 קראתי על חוויות של אנשים שמתמודדים עם בגרויות, עם הצבא, עם מעבר לגור לבד, עם עבודות של אחרי הצבא, עם זוגיות, עם טיולים בחו"ל, חוויות של זיינים תל אביביים נאלחים.. המון עולמות של אנשים שאיפשרו לי להציץ למה שעובר עליהם במציאות וגם לפירוש שהם הוסיפו לזה... 

תמיד תהיתי למה אני לא קוראת על חיים של הייטקיסטים. ואני לא מתכוונת לאיזה כתבה בודדה של תור "דעה" כלשהו בגלובס או בדה-מרקר.. או את הבלוג של "הרווק" שלא יודעת באיזה מקצוע עסק אבל נתן תחושה של מישהו שעובד הרבה שעות ומרוויח אחלה משכורת אבל כתב רק על סקס..

לא מצאתי אף פעם בלוג שיתאר חיים שאני ייחלתי לעצמי - מבחינת עבודה, חברים, תחביבים... בלוגר הייטקיסט כלשהו שיתאר את הקשיים שהוא מתמודד איתם בחיים הבורגניים של מעמד הביניים. 

היום אני מבינה. 

2 סיבות עיקריות. הראשונה - אנשים כאלה עסוקים בלחיות מכדי לכתוב על זה. והשניה - 

הדברים שמתחשק לכתוב עליהם בד"כ - זה הדברים המקשים. אבל לי אין קשיים קיומיים שנוח לכתוב עליהם בשפה פשוטה ויומיומית שתהיה מובנת לכולם..

במילים אחרות (ופחות עדינות, אבל פאק איט זה הבלוג שלי למה אני מתייפייפת תמיד?!) - החיים שלי יפים, והבעיות שלי טכניות בעבודה לא תבינו ממילא. 

כשהיו לי בעיות בזוגיות, בחיים, בכל מיני דברים שהתחשק לי לשתף - נהנתי לכתוב.

אבל עכשיו כשהכל פנאן וזורם - אני פשוט חיה, ולא כותבת על זה. 

יש לי מחשבות רומנטיות לפעמים איך אני מתארת כל מיני דברים שאני עושה בצורה יפה לבלוג, ואפילו יש לי רשימה קצרה בנייד של "נושאים לכתיבה" שמכילה בין היתר: מסחר בני"ע, כושר, דיאטה ובטח עוד כמה דברים שאני שוכחת כרגע.. 

אבל אני כלכך עמוסה ועסוקה, שעד שיש לי זמן פנוי אני - או שדוחפת לשם איזה פעילות שלא עשיתי מלא זמן - או נחה. 

מתישהו בין 22:30-00:00 יש זמן קדוש, שבו אני ו-פ' רובצים על הספה החדשה שקנינו לפני מספר חודשים וצופים בפרק של סדרה כלשהי לפני השינה. זה הזמן הפנוי שלי, ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי כותבת במקום.