פשוט, אני.

היה לי זמן לכתוב, אבל לא ממש הצלחתי להביא את עצמי.

אולי כי אני מצליחה סופסוף להתנתק קצת מהמחשבות עליו.

וגם כי לא הצלחתי להיכנס לבלוג עד היום...

בקריאה אחורה, שמתי לב שעל איזה דביל אחד, בגלל ערב אחד וכמה התכתבויות,

לקחו לי מספר חודשים לעכל ושבאמת לא יהיה לי אכפת.

מה יהיה לגביך?

מתישהו אמרת לי שבעוד שנה זה יהיה יותר קל.

זה נכון, כל עוד לא אשמע ממך או אתקל בך.

וזה טוב באיזשהו מקום. לא לראות אותך זה פחות כואב.

במיוחד כשאני יודעת בוודאות שאתה כבר במקום הרבה יותר טוב, ושמח.

שתמיד תהיה כזה חייכן.

אני חושבת שהמיני בידוד הזה הגיע בזמן טוב.

אולי יהיה דווקא טוב להתכנס בתוך עצמי.

(על מי אני עובדת?)

מנסה לשמור על אופטימיות...

הפוסט הקודם,

המחשבה הראשונית שלי, כמו בפעם ההיא שראיתי את הספק-רכב-שלך חונה היכן שאני חניתי בפעם האחרונה שבה התראינו,

שאיכשהו זה קשור אליי-

זה רק אני, חיה את חיי כאילו אני מרכז העולם.

אני כלום ושום דבר לעומת העולם, 

ולפעמים צריכה איזו כאפה שתזכיר את זה.

כמו כל האנשים שאהבתי אי פעם,

תמיד ישאר לך מקום בלב שלי.

פתטי,

שאני חושבת שהוא פרסם משהו דווקא עכשיו בגללי.

אין סיכוי,

אני לא חשובה לו כבר, הוא הוכיח זאת היטב באותו יום.

נראה פשוט שטוב לו.

ואני במקום לשמוח עבורו רוצה לבכות...

זו היתה הבחירה שלי, אז למה אני לא משחררת :'(

סליחה שהתעלמתי ממך אתמול,

זה רק מכאב.

מצד שני, זה איפשהו בסדר אני חושבת,

בנית לי ציפיות שהתנפצו ביום ההוא,

זה היה קצת לא הוגן מצידך

ושוב, מי אני בכלל לומר מה הוגן ומה לא....

אוף

:(

היום יהיה יום טוב

בערך 10 דקות עד שהצלחתי להיכנס, מקווה שאצליח לפרסם בזמן...

* להרגיש טוב בעבודה, ובמיקום שלי בצוות. להיות מועילה.

* לחזק את הקשר שלנו.

* לסיים את הלימודים בהצלחה יתרה.

* להכיר גם כמה חברים חדשים על הדרך, יהיה בונוס נהדר.

* להפחית מאוד את האובססיה שלי / הפרעת האכילה (טכנית זו לא הפרעה רשמית, ועדיין, מבינה את עצמי).

* להיות מסוגלת לראות אותך בלי להחסיר פעימה, להשלים עם העובדה שלא תהיה שלי, שזה בסדר וכך צריך להיות.