סיפור חדש!

התחלתי לתפוס קצב, כמעט כל יום פוסט! D:

סיפור בהשראת תמונה (היא מצורפת בסוף), מוגשת לתחרות כתיבה.

אני מחבבת את הסיפור הזה, לא יותר.

מקווה שתאהבו, תגיבו, תהנו

רודף ושורף /לאמפי

השעון המעורר צלצל צלצולים הולכים וגוברים החל מהשעה שבע בדיוק. קמתי באיטיות מכורסת העור הלבנה שבסלון ועשיתי דרכי אל עבר חדר השינה, מכבה את המכשיר המעצבן.

לא תיארתי לעצמי שלא אזדקק לו בסופו של דבר ושאעיר את עצמי כבר בשעה חמש וחצי בבוקר, אשב ואשתה חמישה ספלי קפה ואבהה בטלוויזיה הכבויה, אריץ במוחי עוד ועוד מחשבות.

זאת ההתגרשות, ידעתי זאת היטב, אך פחדתי להודות בכך, אפילו בתוכי. אני? מתרגש? לא, מה פתאום... הרי זהו היום הראשון ללימודים של אמילי, ביתי, בחטיבת הביניים, לא שלי.

אך בינתיים אמילי ישנה לה שנת ישרים, שקועה בחלומותיה, ואני ער וטרוד כל כך, מבין היטב מדוע.

"אמילי", ניערתי קלות את כתפה, "קדימה מתוקה, קומי", אמרתי בקול רך ופתחתי לרווחה את תריס חדרה שהכניס בבת אחת קרן אור זעירה.

"עוד חמש דקות", היא מלמלה, כיסתה את פנייה והתהפכה לצדה השני.

אני נאנח ומגרד קלות את ראשי, מעולם לא הערתי את ביתי אל בית הספר. אליזבת, אשתי, היא הייתה נוהגת לעשות זאת מידי בוקר, אבל דווקא היום הוזעקה בדחיפות לבית החולים, מצבו של אחד ממטופליה מדרדר.

"אמילי!", אמרתי בקול יותר תקיף, "את לא רוצה לאחר ליום הראשון בכיתה ז'! קדימה!" משכתי מעלייה את השמיכה העבה.

"בסדר, בסדר..." היא פיהקה פיהוק ארוך והתיישבה על מיטתה באיטיות וחוסר חשק.

היא לטשה בי מבט ארוך ובוחן.

"מה את בוהה בי ככה?" שאלתי אותה אחרי מבטים חודרניים ובוחנים.

"לא ישנת בלילה, נכון?" היא שאלה ובחנה את פניי, תהיתי לעצמי האם חוסר השינה ניכר בעיני בבהירות.

"תתלבשי", אמרתי לה לבסוף ויצאתי מן החדר המחניק.

הטלפון צלצל ומיהרתי לגשת אל הסלון, "נו? הערת אותה?", שמעתי את אליזבת מן הקו השני.

"כן, אל תדאגי..." הרגעתי אותה.

"אם כבר דואגת, אז לא לאמילי, היא תסתדר מצויין, אני מתארת לעצמי שהיא אפילו לא מתרגשת..." היא אמרה, ואני נזכרתי במבט החלול והמשועמם של אמילי כשהזכרתי את היום הראשון של כיתה ז', היא מעולם לא הייתה טיפוס שמתרגש, וגם אם כן- לא הייתה נוהגת להפגין זאת כמעט אף פעם, היא הייתה טיפוס מעט קשוח, דעתני, כמו אמא שלה.

"אז למי תדאגי? לי?!" שאלתי בגיחוך.

"כן", היא אמרה בקול רציני, "לך. בטוח שתוכל להתמודד עם זה?" קולה היה נשמע מודאג מעט.

"נו, באמת, זה היה כל כך מזמן, אני אהיה בסדר גמור..." אמרתי לה בקול קליל.

"אני מקווה", היא אמרה והיה אפשר לדמיין את חיוכה מן הצד השני.

ניתקנו את השיחה וצנחתי בכבדות בחזרה על הכורסה הלבנה, עצמתי את עייני ונהניתי מן הדקות האחרונות של השקט.

"אבא! אבא!!!" אמילי צרחה אל תוך אוזני.

פקחתי את עיניי ,"מה?! מה קרה?!" שאלתי בבהלה.

"נרדמת! בוא כבר, השעה כבר רבע לשמונה!" היא ניצבה מולי עם ילקוטה החדש על גבה, לבושה בחולצה פשוטה וג'ינס קרוע.

"זה מה שאת לובשת ליום הראשון ללימודים?!" הזדעזעתי.

"מה רע?" היא שאלה אותי, "ואתה?! זה מה שאתה לובש?!" היא הצביעה על חולצתי.

קמתי במהירות לפשוט את הפיג'מה וללבוש בגדים הראויים ליציאה.

***

הכביש היה עמוס ופקוק כיאה ליום הראשון של פתיחת הלימודים.

ידעתי שכל דקה נוספת רק תכביד עליי עוד יותר, וייחלתי בליבי לגמור עם הסיוט הזה כבר ולצנוח היישר אל תוך המיטה הנעימה, לשכוח מהכול ולשקוע בשינה עמוקה.

אמילי לבשה על שתי אוזנייה אוזניות גדולות ורודות, אותן אוזניות שקנינו לה לכבוד יום הולדתה השלושה עשר, כעת היו מחוברות למכשיר המוזיקה שלה והיא נענעה את ראשה מצד לצד ומלמלה מילים בודדות מהשיר הרועש שהאזינה לו.

בדרך כלל אמילי מנצלת מצבים כאלה בהם רק אני והיא יושבים ביחד, והיא לא מפסיקה לחקור אותי, לשאול שאלות ולדרוש תשובות, רציתי באותו הרגע לנשק את כפות רגליו של הזמר לו האזינה, לא הייתי בנוי לשיחות נפש הבוקר, לא היום, שאני יודע שאני הולך לפגוש במקום הכי טעון רגשית שקיים עבורי.

הרמזור האחרון התחלף לירוק, נסעתי באיטיות, כמנסה לדחות את הרגע.

אמילי הורידה את האוזניות הגדולות מאוזניה, "אבא? כאילו- סע!" היא שלחה בי מבט דורש.

באמת סע, חשבתי לעצמי, לא תצליח להתחמק.

אל מולנו ניצב בניין רחב, רב קומות, מלא בשורות- שורות של חלונות מסורגים.

אמילי ניתקה את חגורתה ופתחה את הדלת, "אתה בא ללוות אותי?" היא שאלה והביטה בי.

"את רוצה?" שאלתי בהיסוס.

היא הנהנה, "בבקשה..." קולה כמעט היה מתחנן. אין בה רחמים, חשבתי לעצמי ויצאתי מן הרכב אל הרחבה הגדולה עמוסת הלמידים.

אמילי אחזה בידי, אולי למרות כל הקשיחות בה עוד איכשהו היא כן קצת מתרגשת, שיערי לעצמי ונתתי לה להוביל אותי.

בכל צעד וצעד אל עבר דלת הפלדה הגדולה ליבי האיץ את דפיקותיו, הרגשתי זיעה מבצבצת על מצחי ואת רגליי רועדות.

"עד לפה זה מספיק?" נעצרתי ושאלתי את אמילי, מחייך חיוך מאולץ.

"נו, אבא!" היא משכה בידי.

נאלצתי להשלים עם העובדה שביתי היא העקשנית באדם, לקחתי נשימה ארוכה לראותי ונכנסו אל בית הספר הגדול.

תלמידים מתרוצצים הנה והנה, חלקם לבדם, לא מוצאים את עצמם, חלקם מחבקים אחרים ומתלהבים לפגוש בחבריהם שלא ראו במשך החופש הארוך.

אמילי הובילה אותי לגרם מדגרות, עליתי אותם בכבדות, במדרגה האחרונה נעצרתי והשתחררתי מאחיזתה של ביתי.

זכרוני שב אליי, כצפוי.

***

צרחות ובכי בכל פינה ופינה במסדרונות בית הספר, תלמידים רצים במהירות, מחפשים את הדרך ליציאה הקרובה ביותר, בורחים מהאש המתפשטת.

ניצבתי דומם אל מול כיתת המעבדה ממנה נסתי במהירות כשנשמע פיצוץ מחריש אוזניים מן המעבדה הסמוכה, אש לוהטת החלה להתפשט ולכלוא בתוכה כל דבר שהפריע לה בדרכה.

דמעות פרצו מגרוני ללא קול, לא הייתי מסוגל לנוע ממקומי, רגלי דבקו לרצפה ואפי החל נושם את העשן הסמיך והמחניק. נדחפתי על ידי כל מי שעבר בדרכי, "תברח! משוגע!" שמעתי מישהו צועק אליי, אך לא הייתי מסוגל, המחשבה שחברי הטוב ביותר כלוא בתוך המעבדה השרופה שיתקה אותי.

הרגשתי מישהו תופס אותי בחולצתי, "תצא מיד!" הוא צרח.

"לא!!!" פלטתי לבסוף שאגה, "טובי! הוא בפנים!!! תציל אותו!!!" המשכתי לצרוח ולהיאבק באיש הגדול שהחל גורר אותי במגרדות.

"אין מה להציל ילד!" הוא שאג אליי בחזרה, "הוא מת, כולם מתים!" הוא אמר ודחף אותי אל עבר היציאה, משאיר אותי בתוך כל ההמון הבהול, חנוק מדמעותיי וחזר אל תוך הבערה.

הרעש מסביבי החריש את אוזניי, הבטתי לצדדי בחוסר ישע, עיני התרוצצו לכל עבר, תלמידים מבוהלים השתעלו בכבדות, ידעתי שהפיצוץ לא הותיר חיים למי ששכן בקירבו, הוא היה עז, עצום, הרגשתי באותו הרגע את הקירות מזדעזעים, את האדמה רועדת, רהיטים נופצו. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, שפשפתי את עיני, אולי אני חולם, תכף אתעורר, אך המציאות נשארה אותה מציאות רועשת וכואבת, אותן הסירנות, אותם ההורים המבוהלים לא פחות שהגיעו אל המקום, מחפשים בהמון את ילדיהם האהובים, נושאים בליבם תפילה שילדם נישאר שלם, אותו העשן שמילא את האוויר והקשה על הנשימה.

כבאים, שוטרים ורופאים יצאו מניידות ופילסו דרכם אל תוך המבנה ההולך ומתכלה באש הבוערת, מנסים גם הם להבין, איך ניסוי מעבדה פשוט טרף בית ספר שלם.

אזרתי אומץ בתוכי, טובי, חשבתי רק על טובי, אני חייב להציל אותו!

עשיתי צעדים מהירים בחזרה למבנה הגדול, יד גדולה נחתה על כתפי, "לאן אתה חושב שאתה הולך?!", קולו היה נמוך ומאיים.

אך לא הייתי צריך להשיב, תשע אלונקות נישאו על כתפיהם של אנשי הצלה רבים, הן יצאו בזו אחר זו מן המבנה הבוער, מכוסות בבדים לבנים שהתלכלכו מן העשן, מתרחקות מעיני, עיני שצרבו כל כך.

***

בית הספר כולו שופץ מאז, מן הסתם. עברו עשרים שנה מאז האסון הגדול, מאז איבדתי את טובי ועוד שמונה תלמידי בית ספר נוספים בטראומה העצומה הזו.

המסדרונות היו מקושטים כעת בבריסטולים צבעוניים, בשלטי 'ברוכים הבאים' , והקירות היו צבועים בצבע לבן טהור ונקי, מציאות כל כך שונה מהקירות השחורים והחרוכים. רעש האזעקה העולה ויורדת התחלף בקול צחוקיהם של התלמידים בכל הגילאים. לא היה אפשר לנחש שתשע נשמות נלקחו מן העולם ממש כאן, במקום בו אני עומד.

המראה המזעזע ניצרב בתוכי, אותו מראה שרודף אותי בלילות ולא מניח לי אף לא לרגע, במכה אחת שב אליי ושיתק אותי, בדיוק כמו אז, לפני עשרים שנה. לרגע האמנתי שאני רואה את טובי ניצב כמה מטרים ממני, כמעין גוש אנושי שחור, שרוף, חסר ישע.

"אבא, אתה בסדר?" אמילי משכה בחולצתי ונערה אותי ממחשבותיי.

המסדרון השחור והמוחרב חזר לצורתו היפה והתמימה.

רכנתי לעברה והנהנתי, "בהצלחה מתוקה שלי", אמרתי לה ונשקתי למצחה. היא חייכה חיוך רחב.

"ביי!" היא אמרה בהתלהבות, ונכנסה לכיתתה החדשה, אותה כיתה שהייתה בעבר מעבדה בוערת.

"תשמרי על עצמך", אמרתי בקול חלש, "תשמרי על עצמך..."

"המראה המזעזע ניצרב בתוכי, אותו מראה שרודף אותי בלילות ולא מניח לי אף לא לרגע, במכה אחת שב אליי ושיתק אותי, בדיוק כמו אז, לפני עשרים שנה. לרגע האמנתי שאני רואה את טובי ניצב כמה מטרים ממני, כמעין גוש אנושי שחור, שרוף, חסר ישע..."

רודף ושורף- הזיכרון. דבר שהוא כל כך חזק, אי אפשר למנוע אותו, אי אפשר...

נו, מה אומרים ?

כל תגובה תתקבל בברכה :)

הפוסט הבא יהיה בעזרת ה' ביום שני, עם פרק כפול (8+9) של "ארס עצמי", לא להחמיץ! ;)

אוהבת המון, 

ביקורת לסיפור "עולם מדיו"- פרק ראשון

טוב, בדר"כ אני לא כותבת ביקורות סתם ככה למי שמבקש, אבל בגלל שנוא רצית הסכמתי...

פרק ראשון בסיפור בהמשכים הוא "גורלי" ביותר, מכמה סיבות:

הפרק הראשון נותן את הרושם הראשוני על הקורא, הוא זה שיקבע לקורא האם להמשיך לקרוא את הסיפור או להחליט שזה כל כך מעניין אותו ולא להמשיך לקרוא.

סיבה נוספת, הפרק הראשון משקף גם את הכותב עצמו- את המקוריות, הרעיון והכי חשוב- הכתיבה.

לכן בביקורת שלי אתייחס לכמה דברים חשובים, לכתיבה שלך, לרעיון הכללי של הסיפור (זאת אומרת הכיוון שלו) ואתייחס גם לפרק כגוש אחד...

נלך צעד, תעד, תעקבי! :)

הרעיון שלך והכיוון של הסיפור- כל הפרק הראשון אני מניחה הוא מעין "הקדמה", את מתארת את הדמות המרכזית, מה היא עושה, מה פחות או יותר התחביבים והעיסוקים שלה ואיך היא מבלה את זמנה.

את הפרק סיימת בנקודה שמשנה את העלילה בהמשך, הילד הופך לנכה.

כמו שאני רואה את הפרק הראשון, אני מניחה שהעלילה תרוץ מהר מאוד בסיפור שלך וזה עלול לגרום לקרואים ללכת לאיבוד. מה שאני מתכוונת אליו זה שאת כותבת את הפרק כמעין רצץ אירועים וזורקת פה ושם פרטים שכאילו הם לא חשובים, אבל למעשה הם כן!

למשל, למה האח של הדמות מכסה את פניו? למה הדמות כל כך מדוכאת מהלימודים בבית הספר ולא מתחברת למסגרת? מה קרה בבילוי של החבר'ה מלבד שתיית האלכוהול ועישון הנרגילה? אלו דברים שעשויים למשוך מאוד את הקורא אם היית מרחיבה עליים ולא כותבת את הפרק כמעין רשימה של רצץ אירועים; הלכתי, קמתי, נסעתי וכו'... מקווה שהבנת את כוונתי ולדעתי זה משהו שדי נחוץ שישתנה אם תרצי למשוך יותר קוראים לסיפור...

זה דבר שרציתי להעיר על המבנה והעלילה עצמה. אני לא יכולה לשפוט את הרעיון של הסיפור כי פרק אחד או אפילו ארבעה או חמישה לא יספיקו, לוקח זמן להבין ולגבש את התמונה כולה, אבל בכך שנתת נקודת תפנית כבר בפרק הראשון, הנכות של הילד, אני משערת שמפה שום דבר לא יהיה בנאלי ושיגרתי כמו בפרק בראשון.

לגבי הכתיבה שלך, לא אומר שאת לא יודעת לכתוב, את כן, אבל משהו בכתיבה שלך בכל זאת הפריע לי, גם במשלב הלשון וגם במילים שאת בוחרת לתאר את המצב הנתון.

כשאני אומרת משלב לשון אני מתכוונת לזה שיש להשתמש במילים מתאימות למי שאומר אותן אך עם זאת לא להתעלם מדיבור נאה ונכון, למשל מה שאמר הרופא לדמות:""כעיקרון כן, הנזק די חמור. זה נס שהצלחת ללכת אחרי הנפילה את המרחק ההוא. יש מצב שאני טועה ושהגוף שלך עדיין נמצא בתפקוד מלא, ויכול להיות שאז זה רק היה התפרצות של זרם אדרנלין." ממתי רופא מוסמך אומר "כעיקרון כן"?, או "יש מצב שאני טועה"? אני אישית לא הייתי מתלהבת לשמוע את המילים האלו, בזה אני מתכוונת להתאים את המשפטים לדמות שמדברת.

דבר נוסף, בחירת המילים לתיאורים שלך, אני חושבת שאפשר למצוא טובות ומובנות יותר מהן, למשל:"הראייה שלו הייתה מסוממת", ראיה מסוממת...? "לא ראיתי את הפרטים של הפנים שלה", - לא ראיתי את איברי פניה, לא הבחנתי בבהירות בתווי פניה... מקווה שהבנת את כוונתי...

אלו היו הנקודות המרכזיות שהבחנתי בהן, אני ממליצה תמיד לעבור על פרק 3-4 פעמים לפני שמעלים אותו, לתקן, להוסיף, להוריד, והכי חשוב- להיות שלמים איתו, להרגיש שחידת משהו בכל פרק, שלא רצת מהר מידי או לחילופין מרחת את הפרק.

שגיאות כתיב- יש לך פה ושם, לא רק בפרק הראשון. על הפרקים החארים ריפרפתי וראיתי כמה, אני מניחה שחלק שגיאות מקלדת וחלק לא- אז תמיד טוב ללמוד! עברי שוב על הפרקים... אם לא מצאת אני יכולה להעיר לך בדיוק איפה...

מקווה שאת לוקחת את הביוקרת בעין טובה, הרבה בהצלחה בהמשך עם הסיפור!!!

לאמפי ♥