אֶרֶס עַצְמִי- סיפור בהמשכים

פרק שמיני+ פרק תשיעי

איזו לארג'ית אני, הא? פרק כפול!!!

פרק שמונה היה נראה לי קצר מידי, אז צרפתי אליו פרק 9 D:

חוץ מזה אני רוצה להעלות גם סיפורים בנוסף לפרקים, אז אני מעדיפה שכל פוסט יישאר יותר מיום אחד כדי שתוכלו לקרוא בנחת ולהגיב ;)

תהנו 

פרק שמיני

שוב המסדרונות הארוכים, האין סופיים. שוב הריח הלא מוגדר הזה חודר לאפה ונכנס לגופה חזק.

שוב הצביטה ההיא בלב, הבטן המתהפכת, הידיים הרועדות.

שוב הרצון לפנות לאחור, לרוץ קילומטרים שלמים בלי לדעת אפילו לאן. שוב הפחד שהכול יתמוטט, שמילותיה יתערבבו אחת בשנייה, הדמעות יחנקו את גרונה.

היא עומדת דוממת מול הדלת.

היא נפתחת.

"הו! היי מאי! הקדמת... לא?" נאווה הייתה בדרכה להכין עוד ספל קפה מעורר כשנתקלה בבחורה החיוורת להפליא, והציצה כעת בשעונה.

"אה... לא שמתי לב, מצטערת, פחדתי לאחר..." היא אמרה בקול רועד וביישני.

"שטויות, תיכנסי, אני רק אצא להפסקת קפה קצרה ברשותך..."

"בטח, בטח... אני אשב פה..."

נאווה חייכה חיוך קצר ועשתה דרכה למטבח הרחוק מטרים ספורים ממשרדה.

מאי נכנסה למשרדה של נאווה.

הקירות הלבנים והחולים קושטו בדפים צבעוניים, ברכות תודה, תמונות של ילדים, המון ילדים, רובם קטנים, חיוורים, צנומים, מחייכים חיוכים שבורים, מבט כזה בעיניים שצובט את הלב, היא תהתה לעצמה איזה ילד בדיוק תשדך לה נאווה, והאם בכלל תצליח להתחבר אליו, וחשוב יותר- הוא אליה.

על שולחן משרדה של נאווה, המכוסה כולו בערמות דפים מכל הסוגים, עמדה מסגרת כחולה, בתוכה תמונה שלה, בעלה ושני בנייה הדומים כשתי טיפות מים. כנראה תאומים, היא חשבה לעצמה.

הכול היה שקט כל כך, היא הרגישה צמרמורת קלה בגבה ובשתי ידיה.

היא הביטה שוב סביבה, הכול מעורבב, נעשה מטושטש, ראשה מסתחרר, היא לא יודעת מה קורה לה.

היא נופלת.

***

"אמא שלך התקשרה, רצתה לדעת מה שלומך", הדר אמרה למאי ששכבה כעת במיטתה מכוסה מכף רגל ועד ראש. הדר אחזה בידה כוס תה מהביל והגישה אותו למאי שהתרוממה קלות מתנוחתה.

"תודה", היא מלמלה.

"אמרתי לה שאת בסדר, פחות או יותר..."

"פתאום אכפת לה ממני..." מאי אמרה ולגמה לגימה קטנה מהתה הרותח.

"תמיד אכפת לה", הדר אמרה והתיישבה לצידה של מאי.

"אז למה היא לא מתקשרת כל יום?" היא שאלה אותה והמשיכה לנשוף על התה המהביל.

"אני מניחה שזה לא קשור לזה שאכפת לה ממך". הדר קבעה וקמה לפתוח מעט את החלון שיאוורר את החדר המחניק וחזרה לשבת לצידה של מאי.

"לא אכפת לה ממני, נקודה. אם היה לה אכפת היא הייתה מתקשרת, היא הייתה עונה לטלפונים שלי, היא הייתה עסוקה גם בי. לעזאזל, היא בכלל לא שמה לב שאני בחיים, כל היום יושבת ובוהה באלבומי תמונות של דור." היא אמרה בעצבנות ולקחה שלוק גדול מהתה שהספיק להתקרר.

"קשה לה, את חייבת להבין, היא עוד לא מעכלת, זה היה רק לפני שנה..." הדר ניסתה לשכנע את מאי בדבריה.

"ולי לא קשה?! אז זהו?! אני עוזבת הכול ובורחת?! הלוואי! יש חיים שאני צריכה להמשיך, בדיוק כמו שהיא צריכה לעשות!" היא אמרה בכעס והניחה את כוס התה הריקה למחצה על השידה הקטנה המוצבת לידה.

הדר שתקה, מעולם לא הרגישה בצורה כל כך עמוקה תחושה של בדידות ואובדן כה גדול.

"מתי תקבלי תשובה לגבי הקורס...?" מאי ניסתה לשנות נושא.

"קיבלתי, היום בבוקר." היא אמרה בשקט והשירה מבט לרצפה.

"באמת?! למה לא אמרת לי?!"

"התעלפת היום בבוקר, מה ציפית?"

"הגיוני. אז רגע, התקבלת?"

הדר הנהנה בראשה והרימה מבט ניטרלי אל פרצופה המחויך של מאי.

"אז מה זה הדיכאון הזה?"

"סתם... כלום..."

"אני לא מכירה אותך מאתמול. את לא מרבה להראות פרצופים כאלה, מה יש?"

"לא יודעת... ראיתי את יאיר ו..."

"ו...?" מאי האיצה בהדר לדבר.

"והוא היה עם איזו אחת, אין לי מושג מזו, אני חושבת מקורס התיאטרון שלו..." היא אמרה וקולה נשבר.

"אוקיי... ומה קרה?"

"הם היו ממש צמודים אחד לשני".

מאי נאנחה. "הדרי, אל תתחילי עם הפרנויה שלך!" היא אמרה ונתנה לה מכה קטנה בכתף.

עינייה של הדר נצצו מדמעות.

"מה את צוחקת עליי! הדר ברוך לעולם לא בוכה, משוגעת! די!" מאי חיבקה את כתפה של הדר.

"פשוט... פשוט קשה לי לחשוב שיום אחד אני אהיה בלעדיו, ו... אני מפחדת". היא מחתה מעיניה את הדמעות שגלשו במורד לחייה.

"למה שתהיי בלעדיו?!" מאי תמהה.

הדר משכה קלות בכתפייה.

"טוב, תראי, את תמיד יכולה ללכת ולדבר אתו על האהבלה הזאתי..." מאי אמרה ונשענה לאחור.

"אין מצב, לא כרגע, עזבי... אני סתם משתגעת". היא נאנחה אנחה עמוקה ונשענה אף היא לאחור.

"עוד תה?" הדר שאלה את מאי.

"לא, תודה, את לא משהו בהכנת משקאות שהם לא היישר מן הבקבוק", מאי התבדחה.

"אין כמוך. אז מיץ תפוזים?" אך היא לא חיכתה לתשובה ויצאה מן החדר המחניק.

***

יש בה משהו מיוחד. משהו שאם ישאלו אותי עליו, לא אדע להגיד בדיוק מה הוא. עוד מוקדם מידי בשבילי לנסות להבין מה יש בה.

אבל היא עושה לי טוב, וכיף. כיף לי לראות אותה, היא מיוחדת, שונה מכל אדם שהכרתי בחיי.

נכון, ראיתי אותה מעט פעמים, פעמים מועטות ביותר.

אולי עדיף לי לשתוק לעת עתה.

כן, פשוט אהיה בשקט.

פרק תשיעי

סיגל, לבושה בפיג'מה נקייה, אחרי מקלחת מרעננת של יום ארוך, שכבה על גבה ובהתה בתקרה הלבנה.

מחשבות רבות, כמו בכל לילה, החלו טורדות את מנוחתה.

השעון כמעט הראה חצות והיא שוב התלבטה האם לחכות לאלון שיחזור מהעבודה ורק אחר כך תרשה לעצמה להירדם סוף- סוף.

אך תמיד כשניסתה לעשות זאת, עינייה נעצמו מאליהן והיא שקעה בשינה עמוקה, פוגשת את פני בעלה רק בשעות המוקדמות של הבוקר, לפני ששניהם יוצאים לעבודה, נפרדים זה מזה בנשיקה קטנה.

כמו בכל לילה, סיגל הבחינה בשקט המחריד ששרה בבית.

הצחוק של עומרי נעלם ממנו כבר שלוש שנים, דן עבר לדירה משלו בדרום העיר, והיא מוצאת את עצמה לגמרי לבדה שעות על גבי שעות. חוזרת בשעות הצהריים, אחרי עבודה קשה, לבית ריק.

פותחת את המקרר ומחפשת משהו לחטוף לאכול, הרי את הכוחות לבשל ולטרוח ממזמן כבר אין לה. היא לא רואה טעם.

לרוב, אין לה במה להעסיק את עצמה, עומרי כבר לא שמח כמו פעם לראות את פנייה, והוא מגיב באדישות לשקיות הממתקים שהייתה נוהגת להביא לו מידי שבוע. אז היא הפסיקה.

היא שנאה את העובדה שעומרי, הילד הקטן שלה, האהוב שלה, נאלץ להתמודד עם המחלה הנוראית הזו, ושנאה להודות בפני עצמה שיש סיכוי שלא יצא ממנה בחיים.

המשפחה התפרקה, בזה כולם הסכימו, כל אחד נכנס לתוך עולם משל עצמו, עולם שסובב סביב עבודה וכסף, רדיפה אחרי משהו שלעולם לא יצליחו להגדיר, מתגעגעים לישן והטוב שהיה לפני כמה שנים. לנחת, לרוגע, שאבד ממזמן.

היא התרוממה קלות ממיטתה, פתחה את יומנה המונח על השידה שלידה, חודש ספטמבר יתחיל רק בעוד שבועיים, היא לא מוכנה לחכות שבועיים.

היא מוכרחה למצוא פתרון, המצב נהייה רק יותר ויותר קשה, היא מוכרחה לעשות שיהיה טוב יותר, ולא, יאפסו כוחותיה, היא תאבד את בנה לנצח, היא תאבד את משפחתה לנצח.

'לתאם פגישה עם נאווה' היא כתבה לעצמה באותיות גדולות.

היא סגרה את היומן, חזרה לאותה התנוחה. הושיטה את ידה למנורה הקטנה שמעל ראשה, ועצמה את עינייה, שוב, לבדה.

***
"זה לוחץ כל כך!" יאיר אמר וניסה לנוע בתוך התלבושות המגוחכת.

"אין ברירה, זה מה יש". ענתה לו מירב, וסידרה את צווארון חולצתו.

יאיר הביט במראה המאורכת שניצבה על הבמה באולם, "בחיי..." הוא מלמל לעצמו ובדק עד כמה נורא יהיה אם יפתח כפתור אחד בחולצה המזופתת.

הוא ידע שהוא חייב לתת את כולו על הבמה בעוד שבועיים, להוכיח את עצמו ולא לאכזב את מירב, מנחת קורס המשחק, ובעיקר לא לאכזב את עצמו, הרי לשחק על במה היה דבר שאהב כל כך ולא היה מוכן לוותר עליו, גם אם מצדו יצטרך ללבוש שמלה קצרה וגרביונים צמודים.

על ההצגה הזו כולם עובדים כבר שבועות שלמים, מתחילתו של הקיץ, והיא צפויה לעלות כבר בראשון לספטמבר, פתיחת עונת הלימודים.

איזו המצאה דבילית של אחד המשתתפים, משהו על גורל מול מקריות.

"בוקר טוב!" אל האולם נכנסה בהודעה חגיגית מיטל, על פנייה חיוך ענק, כמו תמיד, ושיערה הארוך והזהוב אסוף בקוקו גבוהה.

יאיר חיבב את מיטל, ולא רק בגלל שהיא משחקת ממש טוב, אלה בגלל שאיכשהו היא תמיד מצליחה להעלות לכולם את המצב רוח ברגעים הכי קשים בחזרות, כשכבר אין כוח.

"בוקר אור מיטל, שמת לב מה השעה?" שאלה אותה מירב בנימה מאשימה.

"אממ... תשע ועשרים?"

"נכון, ומתי היית צריכה להגיע?"

"שמונה וחצי".

מירב נאנחה.

"את מבינה שאין מקום לאיחורים? ההצגה עולה עוד שבועיים ואנחנו בלחץ מטורף של זמן," היא עצרה לקחת אוויר והמשיכה, "עכשיו טוסי לאחורי הבמה להתלבש, אנחנו מתחילים עוד חמש דקות". היא אמרה לה, ומיטל החיננית רק הנהנה.

היא עשתה צעדיה אל מדרגות הבמה, "בוקר טוב יאיר", היא אמרה בנימה משמחת שכזו שמחממת את הלב וקרצה לו, ליבו מחסיר פעימה, וחיוך אידיוטי כמו של ילדון מאוהב התפשט בין שפתיו.

"בוקר טוב," הוא ענה לה מיד בנימה רצינית, כמעין מטיף לעצמו מוסר על התנהגותו המטופשת, עוקב בעיניו אחר גופה ההולך ונעלם מאחורי הקלעים.

***

מאי התיישבה מחוץ למשרדה של נאווה. הפעם דאגה לשתות כמויות של מים לפני שהגיעה, שלא ייווצר חלילה מצב שהיא תמצא את עצמה מוטלת ללא הכרה על הרצפה הקרה.

נאווה התקשרה אליה הבוקר, אמרה לה להגיע בדחיפות, ומאי נענתה מיד, ללא כל היסוס עשתה את דרכה למרכז.

הדלת נפתחה והיא הבחינה בבחור צעיר, שהיה מוכר לה מעט, יוצא ממשרדה של נאווה. היא ניסתה להיזכר היכן ראתה אותו בעבר, אך ללא הועיל.

הבחור הצעיר לטש גם בה מבטים, כמנסה אף הוא להיזכר היכן פגש בה בעבר.

"אז אני מבינה שאתם מכירים", אמרה נאווה כשהבחינה במבטיהם של השניים.

"לא... לא ממש", אמרה מאי בחצי חיוך ונעמדה על שתי רגליה.

"את לא... את לא ההיא מתחנת האוטובוס?"

עכשיו נזכרה, הבחור הטרוד עם הפנים העצובות.

"נכון! כן... זאת אני..." מאי אמרה במבוכה.

"נעים מאוד," הוא אמר והושיט את ידו ללחיצת יד, "דן".

"מאי," היא אמרה והשיבה לחיצת יד.

"הכרות בדיוק בזמן!" אמרה נאווה וחייכה חיוך ערמומי, השניים נתנו בה מבט שואל, כלא מבינים מהי כוונתה.

"טוב, אז... אני זז נאווה, תמסרי ד"ש לעומרי, מצאתי אותו ישן..." דן אמר לנאווה, ומיד פנה לפנייה של מאי, "היה נעים להכיר!" הוא אמר לה והיא השיבה חיוך, הוא נעלם במהירות במורד המדרגות.

"בחור איכותי הדן הזה," שיתפה נאווה את מאי, שלא ידעה מה לענות, ורק הנהנה בהסכמה, כאילו הכירה אותו שנים.

"בואי, ניכנס", נאווה אמרה למאי ושתיהן נעלמו בתוך משרדה של נאווה. נושאות תפילה שלא תתרחש איזו התעלפות בלתי- צפויה.

מקווה שלא נרדמתם D:

פרק כפול זה בהחלט רעיון שמצא חן בעיניי, אעשה זאת יותר :)

אז, מה אתם אומרים על הפרקים?

אהבתי את החלק האחרון של פרק 8, מסתורי כזה, הא? אם חשבתם שאתם מבינים מי כותב את זה על מי- תחשבו שוב, מוחעחעחעחעח :O

פרק 9 חביב ביותר, הסיפור מתחיל לקבל בכל פרק צורה יותר ברורה ועלילה יותר מגובשת, מקווה.

מומזנים לדרג את הפרקים מ1-5, וכמובן להסביר לי למה אהבתם, לא אהבתם?

בקשר לתחרות כתיבה חמישית:

לא בקרוב, מצטערת... עוד שבועיים בערך, יעבור מהר מקווה :)

אוהבת המון,