אֶרֶס עַצְמִי- סיפור בהמשכים

פרק חמישה עשר

היוווווווש :)

אני רוצה להגיד לכם (טוב, בעיקרון זה לכן, אבל אולי יש איזה בן חמוד שקורא...? לא נעים >.<), שאתם הופכים אותי למאושרת עם התגובות שלכם! 

קודם כל, תודה על הפירגון, זה ממה עושה לי טוב :)

דבר שני, אני שמחה שאתם מראים התעניינות בסיפור... מה יקרה, מה יהיה, מי ההוא ומה ההיא עושה, זה ממש כיף לקרוא את זה! ושתדעו שאני ממש מתאפקת בלומר לכם על ההשארות שלכם כן/ לא כי אני לא רוצה להרוס, והכי טוב שיהיה למה לצפות! 

פרק חביב לפנינו, שיהיה בהנאה :)

פרק חמישה עשר

מרים ובעלה אשר ישבו זה לצד זה ודפדפו במגזין מכירת דירות, ובעמוד האחרון בעיתון של הבוקר, תחת הכותרת 'למכירה/ השכרה', מכשיר הטלפון היה מונח לידם, והם ניהלו שיחות כבר מאותו הבוקר.

"זה לא עובד, אתה לא רואה?" מרים נזפה בבעלה וקמה לעבר המטבח להכין כוס קפה מעוררת.

"בחייך, מרים! לא מוצאים דירה תוך שבוע!" הוא אמר לה והמשיך לעיין במגוון הדירות שהוצאו למכירה.

"אני לא יודעת אשר," היא אמרה ויצאה מהמטבח עם שתי כוסות קפה בידה, והגישה אחת מהן לבעלה, "אולי אנחנו עושים טעות איומה..." היא נאנחה והתיישבה לצדו.

"תראי", הוא החל לומר והפנה את מבטו אליה, "אני לא מוכן לשקוע יותר. תסתכלי סביבך! את שמה לב מה קורה פה? עברה בסך הכול שנה, ואנחנו מתפרקים, מרים. אנחנו חייבים שינוי", הוא אמר לה ולקח לגימה מכוס הקפה השחור שלו.

"אני לא אהיה מסוגלת לעזוב, בטח שלא למקום כל כך רחוק!"

"אין לנו ברירה, מירי, בכל פינה בבית אני רואה את פניו של דור, גם את, בכל רחוב שאנחנו עוברים אנחנו נתקלים בחברים שלו, בגני משחקים שהוא היה משחק בהם, במגרש הכדורגל... אני לא יכול להמשיך לחיות ככה".

"גם אני", היא אמרה, ושלחה את עיניה לתמונה הגדולה שהייתה תלויה מעל הטלוויזיה בסלונם, דור ביום הולדתו החמישי, בימים היותר טובים שהיו בחייו.

אשר הנהן והקיף בעיגול דירה פוטנציאלית.

"אשר," היא פנתה לבעלה, שאפילו לא הרים מבטו, "אתה חושב שטוב לו?" היא שאלה בקול שבור.

הוא הסיר מעיניו את משקפי הראיה שלו, "אני לא יודע מירי, אני באמת לא יודע, אבל מקווה שכן..." הוא אמר לה ושפשף את שתי עיניו.

"ואם נעזוב", היא המשיכה, "הוא לא יכעס?"

הוא לא יכעס, כי הוא כבר מת, רצה להגיד לה, אולי הבת שלך, זאת שנותרה, מאי, אולי היא, היא תכעס. אבל הוא סתם את פיו, לא רצה לצער אותה, הוא רק רצה שיהיה להם טוב, שיחזרו לשגרת חיים נורמלית ככל שרק היה ניתן. ובאשר לביתו, הוא קיווה שהיא תסלח, הוא קיווה שהיא תבין שאין אפשרות אחרת. "לא מירי, הוא לא יכעס", הוא אמר לאשתו שישבה לצדו ולא הורידה את עיניה מהתמונה הישנה.

***

"ראיתי את הפרצוף שלך בשיעור", אמרה יעל להדר בזמן ששתיהן עשו דרכן אל הקפיטריה בקומה העליונה.

"מה? עד כדי כך בולט שאני צריכה לעשות גבות?" הדר התבדחה.

יעל חייכה, "לא, הגבות שלך דווקא ממש בסדר..." היא אמרה לה, "אבל העיניים שלך לא, והזווית של הפה שלך נוטה לכיוון מטה".

"אוי, מה אני אעשה דוקטור?"

"הציניות שלך זה משהו," אמרה לה יעל והן התקרבו אל עבר התור הארוך שהיה בקפיטריה שהעלתה ריחות טעימים, "סתם שתדעי שאני פה בשבילך, כאילו... לדבר וכאלה..." היא אמרה לה.

הדר שתקה, היא ידעה שלמרות שהיא לא מרבה לדבר על רגשות ומחשבות ככלל ועל יאיר בפרט, משהו ביעל גרם לה להרגיש שהיא באמת עשויה להועיל לה, ולא רק להקשיב. אבל כמו תמיד, כשניסתה לפתוח את הפה ולדבר, לנסות להכביר מילים ולהסביר את הכואב והעמוק, היו דמעות חונקות את גרונה, והיא הייתה מרבה להתחרט על מעשה זה.

"אני לא מרבה לדבר עליו", הודתה הדר, "במיוחד לא מאז שקרה מה שקרה..."

"אני יודעת, בכל זאת..." יעל אמרה.

"תודה", היא אמרה לה וחייכה חיוך קטן ומהוסס.

יעל ידעה שהבחורה הזו קשה לפיצוח, אבל לא היה לה אכפת, היא עינייה אותה, היא ראתה בה משהו שלא ראתה באף בן אדם אחר.

היא חשבה לעצמה, שעד כמה שהדר שבורה עכשיו, אולי אפילו מרוסקת, יש עוד סיכוי שהחלקים יחוברו מחדש, ללב השלם, הגדול והאוהב שהיה לה לפני כן.

בעזרתה, כמובן.

והיא השיבה לה חיוך, והן התקדמו בתור המייגע.

***

עומרי ליקק ארטיק בטעם לימון ובהה בטלוויזיה הגדולה והמגושמת בחדר המשחקים בקומה הראשונה כשמאי נכנסה, כרעה על שתי ברכיה וכיסתה את שתי עיניו בידיה.

"סופרמן?" הוא התבדח.

"בטמן", היא אמרה בקול נמוך גברי והסירה מעיניו את שתי ידיה והתיישבה לצדו.

"וואו, בטמן! השתנת!" הוא המשיך בבדיחה וצחק.

"מה זאת התכנית הזו?" היא שאלה אותו והעיפה מבט במכשיר הענק.

"אין לי מושג", הוא אמר ולקח ליקוק גדול מארטיק הקרח.

"דן פה?" היא שאלה אותו כבדרך אגב ומיד התחרטה על השאלה, עומרי חכם יותר מכפי שהוא נראה ופחדה שיסיק מסקנות מיותרות.

"למעלה", הוא אמר ולקח ביס, "למה?" הוא הרים את מבטו אליה.

"סתם... לדעת", היא מהרה להשיב.

"כן, בטח". הוא אמר וחזר לבהות במסך הגדול.

מאי הסתכלה סביבה, החדר היה מלא בצעצועים לכל הגילאים, קוביות עץ, לגו, פאזלים, מכוניות פלסטיק, בובות ומשחקי חשיבה. היא ידעה שדבר מכל המבחר העצום הזה לא עניין כלל את עומרי, אפילו בטלוויזיה לא מצא שום עניין, והעדיף לקרוא ספרים, במיוחד על כדורגל. היא חשבה לעצמה, שאם לא היה חולה, וודאי היה הילד הכי חכם בכיתה.

"את יכולה לעלות אם את רוצה", הוא אמר לה והניח את המקל הערום לצדו.

"ומה אתה תעשה?" היא שאלה אותו.

הוא משך בכתפיו, "נו, לכי כבר! אני ידוע שאת רוצה להגיד לו שלום", הוא צחקק.

היא הרגישה סומק עולה בלחייה, ואת דפיקות ליבה הולכות וגוברות, היא קיוותה שעומרי לא יבחין בכך.

"אתה תסתדר?" היא שאלה אותו בעדינות.

הוא הנהן.

"אני אחזור מהר, מבטיחה!" היא אמרה בהתלהבות וקמה על שתי רגליה.

"אה, ומאי?" הוא פנה אליה, "אל תשכחי שהוא אח שלי", הוא אמר בקול רציני ובוגר, תוך הדגשת המילה 'שלי', וחזר לבהות בדמות המצוירת שעל מסך הטלוויזיה.

אז, מה יהיה עם ההורים של מאי? האם מעבר דירה יהווה עבורם פיתרון...? נק' למחשבה...

יעל והדר, ממשיכות להתקרב, לדבר... למרות שהדר קצת אטומה כלפי יעל, טוב, זה האופי שלה, בואו לא נאשים אותה...

עומרייייייי, האהבה של כולנו! איזה נסיך הוא, הא? קולט דברים מהר הילד, בחיי, אני בעד להחליף אותו עם אח שלי! >.<

מה אתם חושבים?

אשמח לקבל תגובות מכם

אוהבת,

נתראה ביום ראשון (לא שני!!!) עפ פרק חדש ועוד כל- מיני דברים שיגמרו לנו יפה את החופש!