לבבות מנייר מודבקים בחושך,

רק אור זעיר מרמז על היותם קיימים;

בין אלפי צורות וצבעים,

גדלים ומילים.

את הלבבות מנייר הוא קיפל

כשהיה שחור בגוון של השמיים,

סתמיות במבט של העיניים,

כשהיה קריר- והוא ניסה לחמם אותך בין שתי הידיים.

שני לבבות מנייר בצבעים שונים,

בכל פעם ניתנו לך בזמנים אחרים.

וכעת-

זה את זה הם משלימים,

וזה את זה הם מבליטים,

ומתוכם הם צועקים- בקולות אדומים וירוקים-

אנחנו.

שניים.

זה בהחלט הספיק כדי להבין שאין צורך בלב

שלישי,

רביעי,

או חמישי.

את הלבבות מנייר הוא לימד אותך כיצד ליצור-

כשהוא יושב על ספסל בודד בסמוך לתחנת רכבת עירונית בתחילת הלילה,

ואת לצידו- חשה את חום גופו

בזמן שלבבות אחרונים עושים את דרכם לביתם, ומשאירים מאחוריהם עקבות שכבר לא יחזרו על עצמם.

כי לבבות הנייר- לא העידו על שום דבר,

לא על רגש, גם לא על תחושה.

היו בסך הכל תוצר של יד זריזה.

כי כשניסית ליצור אותם לגמרי בעצמך- כשלת,

ולקח לך זמן עד שבאמת הבנת-

שלבבות הנייר הם לבבות העשויים מדף,

וחבל על זמנך ליצור לב מנייר

נוסף.