משהו שכבתבתי והקראתי בטקס החזרה לארץ שהיה עם כל בנות המסע וההורים.

קדושים תהיו/ לאמפי

את האדמה הזו מישהו חרש,

כשפיו ממלמל תפילה ושיר אחד חדש.

מתחת לאלו השמיים הייתה תקווה גדולה-

להקים מהחורבן ארץ כתיקונה.

כפות ידיים נטעו יערות וכרמים,

לגדל את המשובחים שבהם- את שבעת המינים.

ובין זריעה לקצירה,

בין עמל למנוחה,

יושבים סביב שולחן בשתיקה ארוכה

כשבלב הסערה ועיקר המשאלה-

לבנות את ארץ ישראל בקדושה ובטהרה,

לשיר את "התקווה" בגאווה עצומה.

כי האדמה הזו היא המולדת,

הנכנסת מכל שער, הדופקת על כל דלת,

מקימה בתוכה את מפעל החיים,

זכר לכל אותם-

יהודים קדושים.

נכתב בהשארת אחד המקומות שהיינו בהם ביום האחרון (אתמול), סלבקוב- שבתוכו קם קיבוץ עובדיה בשנת 1933.

אני אתחיל להעלות קטעים שלי שכתבתי במהלך המסע בתוספת לסיפור שעומד מאחורי הקטע ואולי גם תמונה.

הייתי רוצה לספר איך באמת היה, מה עברתי, מה לקחתי איתי ומה השארתי שם... אבל.. זה לא ייגמר. לאט, לאט :)

המשך שבוע טוב לכולנו,

לאמפי ♥