ערמות.

ערמות של בגדים,

ערמות של שערות.

ערמות של סירים,

ערמות של מחבתות.

ערמות.

ערמות של נעליים,

ערמות של מברשות.

ערמות של משקפיים,

ערמות של מזוודות.

ערמות.

ערמות של תמימות,

ערמות של אכזבות.

ערמות של ניתוק,

ערמות של תקוות.

ולכל הערמות היו חלומות,

והייתה שמחה, היה צחוק.

והערמות חיו בשני עולמות,

חיו בסיוטים, חיו בהזיות.

ערמות.

כל כך הרבה ערמות של מה שהיה פעם-

אנשים.

את הקטע הזה כתבתי ביום הרביעי למסע. יום שבו היינו באושוויץ ובאושוויץ 2- ביקרנאו. זה היה היום הכי עמוס שהיה לי בחיים. עמוס רגשית. באותו היום כתבתי כל כך הרבה. עובדות, נקודות חשובות, סיפורים, תחושות, רגשות, תהיות. 

זה היום היחיד שסיכום היום שלו נכתב בצורה כזו, תוך מחשבה על מוזיאון אושוויץ עמוס אותן ערמות.

מתחת לקטע הזה כתבתי:

לא מצליחה להכיל את הכמויות, המספרים, הזוועה. 

לא מצליחה לקלוט את עומק ההשמדה,

את האכזריות, חוסר האנושיות,

חוסר הרגישות והחיתיות.

לא מצליחה.

זה העניין בגדול של מה שעבר עליי בפולין- הקושי לקלוט, לתפוס, להבין ולהפנים.

אבל אני חושבת שלמרות הקושי הגדול הזה יש לנו תפקיד לא קטן ממנו-

וזה לספר את הסיפור, לזכור ואף פעם לא לשכוח את מה שעבר העם שלנו. לזכור שמוטלת עלינו אחריות גדולה, שלקיום שלנו כאן, בארץ ישראל, מדינת היהודים- הוא לא מובן מאליו. שהחיים- הם מתנה גדולה שיש להעריך ולהוקיר יום, יום, שעה, שעה...

ולהוכיח- שעם ישראל חי וקיים.

יהי זכרם ברוך,

של כל ששת המיליונים שהומתו ונרצחו באכזריות על לא עוול בכפם.

ת.נ.צ.ב.ה