מרבית האנשים יכווצו עיניהם או יורידו את המסך האפור כשהשמש תסנוור אותם ותפריע להם בנסיעתם באוטובוס. הם ירכיבו משקפיים כהים או ינסו לעבור לטור המקביל ויצטערו שלא חשבו על כך מראש כשיגלו שכל המושבים תפוסים.

אבל היא.. היא אחרת.

לא מאותם מרבית האנשים שמכווצים, מורידים, מרכיבים או בורחים מאותן קרניים חמות. מאותן קרניים המרצדות על חלון הזכוכית ומבקשות בעדינות שכזו מעט תשומת לב. שמישהו יבחין, שמישהו יסכים לפרוט עליהן ולנגן שירו של יום שהולך ונגמר, ושוב הולך ושוב נגמר...

מרבית האנשים ינצרו בתוכם כל שנייה ושנייה בה הם זוכים לראות את זריחתה של השמש כמו תינוק שזה עתה הגיח לעולם, אך מרביתם גם לא ישמו לב כמה מהר נעלמה והתעטפה בגלי הים.

ממש כמוה...

כמה שהיא אחרת.