אין לי כוח לכלום יותר.
אין לי כוח לסבול את המשפחה שלי, את החברים שלי, את הסביבה לי בכללי, ואין לי כוח ללמוד יותר.
נמאס לי להיות הבת המושלמת במשפחה, שנותנת דוגמא, שאסור לה למרוד קצת כי היא מרגישה מחויבות להורים שלה.
אני שונאת לראות את האחים המגעילים שלי, אחד מתנהג ומדבר איך שבא לו, חושב שהוא יכול להחליט לכולם איך לחיות,
השני, מעשן, ואני בטוחה שאפילו יותר מזה, הוא גורם להורים שלי לכ"כ המון בלאגן, וזה לא מגיע להם, פשוט לא.
והשלישית? היא חושבת שההורים שלי שונאים אותה כי לקחו לה ת'אייפון אחרי שהיא עושה להם את המוות עם ההתנהגות שלה.
כל היחס הזה לא מגיע להורים שלי, הם מדהימים ומנסים לרצות את כולם במשפחה, הם קונים לנו דברים בלי סוף,
הם לא חוסכים ממנו כסף, למרות שהם במינוס. ולא חסר להם בלאגן כלכלי ומשפחתי על הראש, ואני פשוט לא רוצה להוסיף להם עוד,
אני מנסה לרצות את כולם, אני באמת משתדלת להיות הילדה הטובה שהם יוכלו להיות גאים בה, אני לא רוצה לאכזב, אבל לפעמם זה ממש מתיש.
נמאס לי מהלימודים. נמאס לי לנסות ללמוד ולבסוף להכשל, אולי אני לא משקיעה מספיק, אבל מהקצת שאני עושה, נמאס לי ואין לי כוח יותר.
אני בטוחה ב-100% שאני עם בעיית קשב וריכוז לא מאובחנת, ואני לא רוצה לבקש מההורים שלי לשלם לי עכשיו על איבחון,
אני גם לומדת באוניברסיטה בימי שישי, וההורים שלי לא סיימו לשלם על זה, ואני לא רוצה לבקש יותר כבר.
הלימודים מתישים אותי, אני תלבטת אם להמשיך ללמוד פיסיקה 5 יח"ל, כשאני ב3 יח"ל מתמטיקה, זה קושי עצום.
כל הלימודים כבדים עליי, ואין לי איך לפרוק הכל, אין לי דרך להקל על עצמי.
אין לי כוח לחברים האלו,
יש מסביבי הרבה חברים, כולם מדהימים בדרך שלהם, אבל אף אחד לא חבר טוב מספיק,
החברה היחידה שיש לי שאני מרגישה שאני לא מעריכה אותה מספיק, שאני מרגישה שאני מקנאה בה לפעמים וזה לא בסדר,
חברה היחידה שאני אשכרה נפתחת אליה (לפחות לעומת השאר..), אבל איכשהו מכל שיחה שלנו אני אצא עם כעס כלשהו.
כולם מרגישים לי כ"כ ריקניים, חסרי משמעות, אף אחד מהם אף פעם לא יוכל להבין מה עובר עליי.
לפעמים הלבד הוא החבר(?).
נמאס לי אפילו מעצמי.
יש לי חרא אופי, ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לשנות אותו. פשוט לא הצלחתי.
אני אגואיסטית, ואני שמה לב לזה רק אחרי זמן, ואני מרגישה חרא, אני לא מבינה איך סובלים אותי, אם הייתי הם, הייתי מתרחקת מעצמי.
אין לי מצפון, לפחות לא כמו שאמור להיות לכל בנאדם רגיל. אני לא מבקשת סליחה על דברים שאני גורמת לאחרים כשהם מרגישים חרא.
אני צינית, מידי. אני מתגאה בכל הישג שלי, אני יורדת על כולם, אני לא עושה בשביל אחרים אלא אם כן מחזירים לי.
אני שונאת את עצמי, אני באמת שונאת את עצמי.
נמאס לי!
נמאס לי מהחיים שלי.
בא לי למות.
-אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
