יום ראשון אפור ודכאוני. אני קמה מהמיטה
החמימה ונעמדת על הרצפה הקרה.
אחרי פחות משעה אני כבר בבית הספר, נתקלת בבחור שלא טורח להגיד סליחה וממשיך ללכת בעודו
מסתיר את פניו.
''שיין אני יודעת שזה אתה'' אמרתי בגלגול עיניים ואנחה.
הבחור הסתובב והסתכל עליי במבוכה.
''הו, היי דסטני ... לא ראיתי אותך שם...''
הסתובבתי והמשכתי בדרכי.
"חכי" הוא משך בידי. "אני מצטער".
הסתובבתי אליו.
"אני אוהב אותך" הוא הסתכל לתוך עיניי.
"זה כבר לא אותו הדבר, אני אפילו לא יודעת למה אתה אומר את זה"
"אני אומר את זה כי אני אוהב אותך" הוא מסתכל עליי. "אני מתעלם ממך
ומתנהג בטיפשות, אבל כל המקרים האלה ... "
השפלתי מבט לרצפה.
"הדברים שעשית .. "
"כמו שאמרתי, זה כבר לא אותו הדבר "קטעתי אותו.
הסתובבתי ופסעתי לעבר הכיתה, ברקע שיין צועק שאעצור. לא עצרתי.
נכנסתי לכיתה והצלצול ביחד איתי.
"היי דסטני" שמעתי קול מאחוריי .
"ג'יימי" חייכתי.
"אני, זאק ושיין הולכים היום לקולנוע, יש סרט חדש ושמעתי שהוא ממש טוב!"
היא התלהבה.
"מצטערת, אבל אני לא אצטרף אליכם" התיישבתי על הכיסא שלי.
"כרגיל" היא גלגלה עיניים. "זה שיין נכון?" היא התיישבה לידי
.
"בוקר טוב תלמידים, נתחיל בבוחן .... " נכנס מר מילר.
"יכול להיות" לחשתי.
"דסטני, את באה אתנו לקולנוע גם אם זה אומר שאני אסחב אותך על הגב!"
"אוקיי, אולי אני אחשוב על זה.. " חייכתי אליה.
"הו, את באה!" היא צחקקה.
יום הלימודים הסתיים. יצאתי מבית הספר והתיישבתי על הספסל הקרוב.
חיכיתי שעה עד שכל בית הספר התפנה ונכנסתי במהירות לאולם הספורט.
בדיוק ב 15:00 נפתחה דלת האולם, נכנס אדם לבוש שחורים.
הוא הסתובב עם הגב אליי, כמו תמיד, ושתק.
"אני מפסיקה" אמרתי.
שתיקה.
"אני מפסיקה" חזרתי בקול חזק יותר, חושבת שלא שמע.
שתיקה.
" אני לא יכולה להמשיך. לא עוד... " הסתכלתי על הגב שלו.
"לא קיימנו את השיחה הזו כבר בעבר?" שאל.
"עכשיו זה אמתי"
"אני אענה לך כמו שאני תמיד עונה. את לא יכולה"
"אז תעשה שאוכל! אני לא יכולה לעשות את זה יותר!" צעקתי עם קול חנוק.
שתיקה של כמה דקות.
הוא מתחיל ללכת לעבר הדלת.
"לא! אתה לא תלך לי באמצע! אני לא אותה הילדה הקטנה שהכרתה. אני כבר לא רוצה לעשות את זה... " הגרון שלי
עצר את הדמעות. "אני רוצחת ."
הוא עצר.
"את לא רוצחת. את נוקמת"
" 'הנקמה' הזאת הורסת לי את החיים."
"זה הגורל שלך!" הוא הסתובב אליי .
הלם הכה בי.
ראיתי שיער חום מושלם, עיניים שחורות בוהקות, פנים יפות. פנים מוכרות.
הסתכלתי עליו מוזר. הוא הסתובב במהרה ופנה לכיוון הדלת.
"אני ראיתי אותך פעם"
"זה בלתי אפשרי. אף אחד לא ראה אותי, אף פעם."
"הרגע הראתה לי את הפנים שלך" גיחכתי .
"טעות שלי"
שתיקה.
"אמרתה לי שאני יוכל לנקום את המוות של הוריי . זה כבר לא קשור להורים שלי.
אני רוצחת אנשים סתם ככה." השפלתי מבט. " לא מספיק שאיבדתי את ההורים
שלי, אני מאבדת עוד אנשים והכל בגלל הנקמה המטופשת שלך!"
יצאתי מאולם הספורט והוא בעקבותיי.
"מחר תהייה לך משימה חדשה, תתכונני" אמר ונכנס למכונית BMW גדולה ושחורה.
התיישבתי על הספסל ופרצתי בבכי.
מקווה שאהבתם
פרק שני כשיהיו לפחות 7 תגובות :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
WhatWhereWhen