2011 - השנה שבה חזרתי להקשיב למוזיקה.
הכל התחיל בביקור אקראי בחנות דיסקים בחיפה.
סיבוב רגיל, "בוא נראה מה חדש...", שיטוט חסר מטרה בעולם שכבר מזמן איננו רלוונטי. כל כך תלוש מהמציאות, כמעט כמו להעביר צד בקסטה.
רגע לפני ששוב יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובמבט מלא רחמים לעבר המוכר הסופר את קיצו לאחור, שתי זרועות לבנות צדו את עיניי.
זרועות לבנות שמסתירות כלום שחור. מתחת חולצת פסים ומעל בדפוס ילדותי, "פורטיס - החבר אני".
לא ברורה לי הסיבה, אבל הפעם אמרתי לעצמי, אני יוצא מכאן עם דיסק, עם אלבום חדש במחיר מלא. ועוד אלבום ישראלי.
מהרגע ש"החבר אני" החל לנגן במכוניתי, הוא לא יצא משם ולא הפסיק לרגע, בלופ אינסופי מלווה בתענוג צרוף. מדובר בלא פחות מאשר מאסטרפיס.
פורטיס כבר לא צועק ומתחנן שתקשיבו לו, הוא שר ברוך, במלודיות שתופסות אותך מהרגע הראשון עד שאתה מוצא את עצמך שר בפה מלא את הפזמון.
אלבום ילדים למבוגרים זה תיאור מתאים לאווירה של "החבר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
