סיבוב רגיל, "בוא נראה מה חדש...", שיטוט חסר מטרה בעולם שכבר מזמן איננו רלוונטי. כל כך תלוש מהמציאות, כמעט כמו להעביר צד בקסטה.
רגע לפני ששוב יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובמבט מלא רחמים לעבר המוכר הסופר את קיצו לאחור, שתי זרועות לבנות צדו את עיניי.
זרועות לבנות שמסתירות כלום שחור. מתחת חולצת פסים ומעל בדפוס ילדותי, "פורטיס - החבר אני".
לא ברורה לי הסיבה, אבל הפעם אמרתי לעצמי, אני יוצא מכאן עם דיסק, עם אלבום חדש במחיר מלא. ועוד אלבום ישראלי.
מהרגע ש"החבר אני" החל לנגן במכוניתי, הוא לא יצא משם ולא הפסיק לרגע, בלופ אינסופי מלווה בתענוג צרוף. מדובר בלא פחות מאשר מאסטרפיס.
פורטיס כבר לא צועק ומתחנן שתקשיבו לו, הוא שר ברוך, במלודיות שתופסות אותך מהרגע הראשון עד שאתה מוצא את עצמך שר בפה מלא את הפזמון.
אלבום ילדים למבוגרים זה תיאור מתאים לאווירה של "החבר אני". לראשונה בחיי, דימינתי את עצמי משמיע לילד שלי מוזיקה.
אין לטעות, המסרים לא פשוטים, אבסטרקטים, ממש לא לילדים. אך עדיין, למרות האווירה הכללית המלנכולית, רצף השירים הזה שבסופו הטקסט הציורי "כלניות" משאיר אותך במצב כללי אופטימי.
הרוק הישראלי התעורר משינה ארוכה ברגע שפורטיס ולהקתו עלו לבימת הברבי בת"א, ביום ההופעה הראשונה של השקת האלבום, וניגנו את התו הראשון של "החבר אני".
ההופעה הזו פשוט הזכירה לי את מה שלאחרונה שכחתי, מוזיקה טובה עושה לי נעים. ומה שעושה לך נעים, יש לתחזק, לעדכן, לשמר ולהוקיר. כך חזרתי לשמוע מוזיקה. בשנת 2011, על ידי אומן רוק ישראלי מזדקן (58!) שחיבר בין אני, לעצמי, לילד שלי שבדרך...
בעקבות אותה הארה כאמור, חזרתי לצרוך מוזיקה בכמוית שלא היו מביישות ילדת אינדי בת 16 שגילתה הרגע את ה-CURE והבינה שהעולם לא נגמר ומתחיל בכוכב נולד. כל יום 3-4 אלבומים חדשים בנגן שלי. שומע בכל הזדמנות.
הרגל מעולה שאימצתי, להקשיב לאלבום חדש רגע לפני שאני הולך לישון, הכל שקט מסביב, רק אני, האוזניות והסקרנות שחזרה אלי בשמיעת התווים הראשונים של משהו שעשוי להפוך להנאה צרופה.
על כן, החלטתי לשתף. יותר נכון, החלטתי לשמר. ליצור ארכיון. אולי הילד שלי ימצא בזה תועלת בעוד 14 שנים. אולי גם כמה חברים...
זהו סיכום המוזיקה שלי לשנת 2011. סיכום סובייקטיבי לגמריי. אלו לאוו דווקא האלבומים הכי חשובים, משפיעים או איכותיים של השנה, אלו אלבומים שהשאירו בי את הרושם הגדול ביותר. הסוכריות שריפדו לי את החיים ויצרו את הפסקול של החודשים האחרונים.
נקודה נוספת לפני תחילת הסיכום, ווידוי קורע לב: אני מזדקן.
אני צריך שהמוזיקה שלי תהיה קומוניקטיבית, נגישה, לא מאתגרת מידיי, לא רועשת מידיי. אני מזדקן וחי עם זה בשלום.
בניגוד לשנים קודמות, שחיפשתי בעיקר את פריצות הדרך, ההברקות, השאיפה לקצה והמוזרות, בסיכום זה, המכנה המשותף היחידי לאלבומים, רובם ככולם, נעימים. לי לפחות.
סדר האלבומים הוא אקראי בהחלט ללא שום חשיבות. לכל אלבום בחרתי את הקליפ שמעביר את תמצית החוויה של האלבום בצורה הטובה ביותר.
Radiohead - The King of Limbs
ללא התרעה מוקדמת, ללא יחסי ציבור מיוחדים, הבליח השנה האלבום החדש והקצר של Radiohead. כמו שהגיע לעולם, כך הוא נפסק בדקה ה-37, בהפתעה גמורה.
לא טוב כמו In Rainbows, לא חשוב כמו Ok Computer, אבל ממכר כמו Amnesiac.
צלילים אלקטרוניים שמיימיים, תופים שיבטיים, גיטרה מנסרת בעדינות, והשירה המאנפפת של טום יורק, יוצרים ביחד אלבום רענן, צליל סופר עדכני שמגיע לשיא בדיוק באמצע האלבום בשיר "Lotus Flower", ודועך לעיתו עד לדממה בלתי נמנעת.
Shabazz Palaces - Black Up
ללא צל של ספק, אלבום ההיפ-הופ של השנה. היפ-הופ ניסיוני, פורץ דרך, שפשוט לוקח את הז'אנר לפלנטה אחרת שבה לפוזה אין חשיבות, ללא בלינג בלינג, ללא פנים שמקדמות מכירות, רק מוזיקה ללא פשרות שמותחת את הגבולות לקצה. בכל שתי דקות הקצב משתנה בצורה דרמטית, כאילו מדובר בשיר אחר, אך לקראת סופו חוזר לנקודת ההתחלה בלופ יפהפה כאשר ברקע יש תמיד איזה משפט שמלווה את השיר כמנטרה של גורו היישר מהארלם.
השיר שבחרתי מטה, הוא אחד המושמעים אצלי בנגן, אומנם לא מדגם מייצג של האלבום, אלא דווקא אחד מהשירים הקליטים וה"פשוטים" יותר, אבל הוא תופס אותך כל כך חזק שאין שום דרך לברוח.
Metronomy - The English Riviera
האלבום הזה נופל לקטגוריה אינדי-דיסקו בריטי. סאונדים מה80's, מוטיב שחוזר על עצמו בהרבה אלבומים שמכבדים את עצמם השנה. מדהים שרק לפני שנתיים, סאונד של 80's היה קללה ועכשיו כל אחד מנסה להיות בוי ג'ורג'.
עם ריפ גיטרות שמזכיר לעיתים את Madness, שירה של גבר ילדותי ואישה שבאה לתגבר כשצריך, יוצרים יחדיו אלבום קליט מאוד, לעיתים אפל, אבל גורם לאושר גדול.
Beastie Boys - Hot Sauce Committee Part Two
הצפייה לאלבום החדש של השלישיה הזו מברוקלין עברה כל גבול. האלבום האחרון שהם שיחררו היה לפני 3 שנים והיה אינסטרומנטאלי כולו.
יציאת אלבום זה נדחתה פעמיים בגלל שחבר ההרכב - אדם יאנג חלה בסרטן.
בסופו של דבר, האלבום הושק, והיה שווה את ההמתנה הארוכה. כיף טהור של ביטים מקפיצים, חרוזים גאונים, וסימפולים Old School ממש מתחילת הדרך שלהם לפני 26 שנה.
ה-Beastie Boys חזרו לעשות את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב, Fאנק, Hip-Hop יהודי לפרצוף.
אסור לוותר על הסרט המלא לקליפ זה, אין קומיקאי אחד שמכבד את עצמו שוויתר על השתתפות בחזרה הרישמית של ה-Boys.
Kate Bush - 50 Words For Snow
שלג. שלג מכסה כאן כל פיסה. שלג וכישוף של מכשפה (טובה) אחת מהצפון.
שבעה קטעים ארוכים, מורכבים ומלטפים. סיפורים יפהפיים ללא שום מטרת חינוך או הטפה בשונה מנערות רבות שקייט עוברת אותן ברוורס.
אורחים גברים מצטרפים בשירה באלבום (...Elton John- WTF) , מה שמוסיף נדבח נוסף ליצירה המורכבת והמרגשת הזו.
פנינה קטנה של שקט וקרירות בעולם רועש וצווחני. ללכת לישון איתה.
Ty Segall - Goodbye Bread
עוד סינג-סונגריטר מדוכא, בקול מזייף כאילו בכוונה. אבל יש כאן משהו שתפס אותי חזק וגרם לי לצפות בכלב המתוק הזה (מהעטיפה) פעם אחר פעם.
הגיטרות טרנטיניות מערבוניות, לחנים קליטים, שירים קצרים. מאכילים אותך עם כפית, לא תאכל?? כמו נינג'ה.
יש כאן קצת מהבלאק קייז. הרכב שמאוד אהבתי באלבומם הקודם אבל קצת פיספסו השנה. כאן מגיע Ty ומציל את המצב. סוגר להם ולי את המשבצת.
Lykke Li - Wounded Rhymes
ההרגשה הכללית שאני מקבל מהזמרת הזאת היא - Wannabe, וונאבי: זמרת נשמה, "אני גותית - קשה לי", ליידי גאגא, וונאבי וואנבי.
למרות כל זאת, ההפקה כאן מכפרת על הכל. צליל עמוס בכל טוב, תופי ענק, סינטי כנסיות ושירה אגבית כנראה בכוונה.
מה שתופס כל כך חזק באלבום זה, מעבר להתחלה הדרמטית, זה סאונד התופים הכל כך עמוק שמלווה כמעט כל שיר.
תופים שמוסיפים את כל הנשמה, הבשר, והייחוד לעוד אלבום אלקטרו-פופ.
Bon Iver - Bon Iver
האלבום הזה נפתח בצורה המרשימה ביותר. תופי מלחמה מלווים בתזמורת מלאה משתלבים במלודיה מנצחת ובריפ שאתה מזמזם לעצמך כבר אחרי האזנה ראשונה, אך כל התענוג הזה מתחיל רק לאחר 6 שניות של שקט מוחלט.
הקליפ מטה מצולם כולו באיסלנד, נופים שמתכתבים עם האלבום הזה לאורכו. אינדי פולק בשיא הרגש.
הוא מותח את הקול שלו לנקודה הכי גבוהה שהוא יכול וזה מתממשק בצורה מושלמת, כעוד כלי נגינה, לתיזמור המופלא וההפקה המוקפדת.
את Bon Iver שמעתי השנה יותר מכל אלבום אחר. התמכרתי. אין לו אף נפילה אחת, ורגעי השקט שבו מסעירים יותר מכל מה שזז כרגע.
Destroyer - Kaputt
כלי נשיפה. זה מה שעושה כאן את כל ההבדל.
מדובר בעוד סאונד 80's שעוטף סופט-רוק מלודי, אך החצוצרות והסקסופון, הטוויסט הזה נותן כאן הכל.
אווירה ג'אזית מענגת בהפקה מוקפדת ומושקעת, הבחור הזה פשוט תמצת את כל מה שטוב בשנת 2011.
הקליפ לא פחות מגאוני.
James Blake - James Blake
ג'יימס הקליט את האלבום הזה בביתו. באיכות נמוכה. ללא מפיקי על, וללא נגנים.
רק הוא, המחשב, הסמפלר ונעלי הבית. כל זה בכדי ליצור את האלבום האישי ביותר שהוא יכול להוציא תחת שרביטו.
הוא רק בן 23. אבל מוכשר כשד.
הוא הראשון שהצליח להכניס לבריטניה סאונד שוליים, אלקטרוני נסיוני, אל לב המיין סטרים, תחליף ללהקת בנים. ילדות בנות 14 שומעות ובוכות ובאותו זמן גם נחשפות למוזיקה איכותית. מצווה גדולה.
האלבום הזה הוא לרצים למרחקים ארוכים. לשמוע עוד ועוד פעם, עד שמניחים לזה. ואז זה צובט חזק בבטן. אלקטרוניקה Lo-fi במיטבה.
M83 - Hurry Up, We're Dreaming
הייצוג הצרפתי לשנת 2011.
אלבום מאוד שאפתני, גדול מהחיים. אפוס מלא המתפרס באלבום כפול של סינת'-פופ הכי טוב שקיים בסביבה.
האלבום הראשון של החבורה הזו היה פצצה שכבשה כל מצעד אינדי שמכבד את עצמו.
באלבום זה ההפקה התנפחה בתוספת של כלי נשיפה ומרבדי אלקטרוניקה שמוסיפים הרבה חום, ומונעים ניכור צרפתי, שכל כך מזוהה עם הרכבים שמגיעים מארץ הבגט.
את השינוי הרדיקאלי לסאונד של ההרכב הזה הביא הבסיסט של NIN אשר הפיק את האלבום הזה.
הקצב כאן משתנה לעיתים קרובות, אך ברגע שהביט עולה, זה מנצח.
SBTRKT - SBTRKT
לא שיש לי בעיה עם הקבוצה הנפלאה הזו, אבל אי אפשר להתכחש לאמת, האלבום הזה הוא סופר גיי.
כל ההפקה הזו מריחה מדראג שואו, אבל זה אחד מהממתקים הכל כך נעימים של השנה. אלבום שברור לי שעוד אחזור אליו פעמים רבות גם בעתיד.
מקצבי דאבסטפ ממכרים, חמישה זמרים/ות שונים משתתפים באלבום, ונראה שבכוונת תחילה הורידו כאן את הקצב כדי לאוו דווקא ליצור להיטי רחבות אלא לאתגר את האוזן ולהתעמק ברבדים הרבים שמרכיבים כאן את הסאונד המאוד מיוחד של SBTRKT.
The Roots - Undun
אלבומם הקודם "How I got Over" הוא הפיבוריט שלי משנה שעברה אלבום מופט, לא פחות.
שנה לאחר מכן החבורה הותיקה והסופר מוכשרת הזו חוזרת בגדול עם אלבום קונספט המעביר את סיפורו של נער פלדלפי שחייו נקטעו בגיל העשרה.
העלילה מועברת מהסוף להתחלה כאשר הצליל הראשון הוא קול המוניטור במותו של הנער.
השוני העיקרי בסאונד שמופק כאן הוא בתוספות המלודיות קלאסיות אינסטרומנטאליות שמלוות את האלבום לכל אורכו ומשתרבבות בתוך הסיפור בצורה נפלאה.
התופים של קווסטלאב מוגברים במידה, ומשמנים כאן את הכל בקצב Fאנקי היפ הופ אדיר.
אין כאן להיטים על זמניים. האלבום מצריך האזנה רציפה כיאה לאלבום קונספט. ההנאה צרופה.
The Strokes - Angles
אלבום רביעי ללהקה שמשמחת אותי יותר מכל אחת אחרת. אפילו יותר מחני נחמיאס. קצת דיכי, שם סטרוקס, הכל עובר.
החמישיה הניו יורקית פנו לאלבומי סולו בשנתיים האחרונות. לא רעים בכלל אבל לא מתקרבים לאנרגיות שהם יוצרים ביחד כהרכב.
"Everybody's been singing the same song for 10 years", אומר קזאבלנקס בשיר השני באלבום, ממצה את תרבות הפופ המקולקלת במשפט כל כך קולע.
הסטרוקס בעצם לא מחדשים כאן כלום, כולם כבר עשו את זה לפניהם (Clash, Cure, David Bowie...) אבל הם עושים את זה הכי טוב לזמנם. משאירים אבק כוכבים על כל השאר.
האלבום הזה מלא בכל כך הרבה אנרגיות מתפצפצות, ריפים אלוהיים, קצב מחשמל וסולן ששר מרוחק, לא איכפתי, מלא בעצמו וזה כל כך טוב!!!
אסף אמדורסקי - צד א'
אלבום אישי. אישי ברמה הטקסטואלית אשר מסכם את פרק הפרידה והחיים שאחרי, ואישי מאוד ברמת היצירה וההפקה.
אסף מנגן כאן בכל הכלים והפיק את האלבום באולפנו הפרטי. כל צליל, ביט, מילה עברה בידיו של אסף. כמה סזיפי יכולה להיות דרך יצירה כזו...
למרות האווירה המלנכולית שמזכירה את אלבומו מ-96, אני מוצא את האלבום הזה דווקא כמכונת אנרגיות. הגרוב ב"איפה את היום" בעזרת הבס המקפץ מזכיר הפקת סול מה-70's ועושה כל כך נעים.
St. Vincent - Strange Mercy
הרכב של אישה אחת סופר מוכשרת. מוכשרת כשדה.
אלבום לא קל לשמיעה ראשונה. לא הכל מלודי ולא מגיע על מגש של כסף.
גברת Vincent רוצה שתקשיבו טוב טוב למה שיש לה להגיד. לכן היא מושכת את ההפקה לקצה, מערבבת מגוון סגנונות ביחד כך שיהיה בלתי אפשרי לשים את כל זה בקופסה ולמסגר תחת הגדרה אחת. יש כאן אלמנטים קבארטיים, ג'אזיים, אינדי רוק, קלאסי, בעצם חוץ מכלייזמרים יש כאן הכל.
Cruel הוא אולי השיר הכי קומוניקטיבי באלבום.
Still Corners - Creatures Of an Hour
קול של חלומות. מזכיר לי את הנסיכה שאטריו מהסיפור שאינו נגמר פגש כדי להציל את פנטסיה.
שילוב נפלא של Mazzi Star, Portishead, Blond Redhead. ריפים מעולים של גיטרה מערבונית, תופים מלאי בשר, והפקה מהודקת.
ההרכב הבריטי הזה יצר אלבום דרים-פופ, עם זמרת כוכבת ולחנים מנצחים. כיף גדול.
Arctic Monkeys - Suck it and See
כל הנעימות שסובבת כאן את הסיכום מחייבת קצת גיטרות ורוח שטות. בדיוק למשבצת זו נכנסים הארקטים.
להקה שהשתלטה על המצעד הבריטי בסערה גדולה כמחליפה האולטימטיבית לאואזיס שהתאיידו, מנסה להמשיך ולספק את ההבטחות.
באלבומם הרביעי, הם מכוונים למכנה משותף רחב מאוד. לא מאתגרים את האוזן יותר מידי, פשוט מפציצים בשירים קליטים, ריפים ממכרים, מלודיות אשר מתכתבות עם הביטלס ורוח אנרגטית מעולה.
היחידים שכרגע קוראים תיגר על העליונות של ההרכב הזה הם הסטרוקס האמריקאים. אבל זה כבר לא כוחות לדעתי.
The Kills - Blood Pressures
האלבום הרביעי של הזוג ממישיגן. חזרו לצליל היותר מלוכלך שלהם מהאלבומים הראשונים בניגוד לאלבום הפופי האחרון שהוציאו.
הדיסטרושן שמולבש כאן על הגיטרות מגיע היישר מהביוב עם כל הרפש והזועמה של תחתית ארה"ב.
מלודיות בלוז-Pאנק, בתוספת סינטי כנסיות, וקול הרואין שיק של אליסון, יוצרים אלבום שנוטף סקס, לא ממוסחר והבלדות נכנסות בדיוק במקום כדי ליצור אלבום מהודק עם סאונד מרענן, לחנים תופסים ופוזה של צמד גדול מהחיים.
Thundercat - The Golden Age Of Apocalypse
Fאנק, אלקטרו, ג'אז מתערבבים להם לתערובת המעניינת ביותר שאוזניי הלא קטנות נתקלו השנה.
אריקה באדו, הרבי הנקוק, Zero 7, יוצאים ביחד למועדון וזה מה שיוצא. חם.
הבאס שמנגן כאן לאורך האלבום הוא כל כך מורכב, מנוגן בכישרון אינסופי ופורץ דרך למחוזות שלא נתקלתי בהם. אבל כשמוסיפים את המסך האלקטרוני מעל הכל זה כבר משהו שאי אפשר להסתתר ממנו.
האלבום הזה עושה חשק לרוץ לקנות פטיפון ולרכוש את האלבום הזה בוויניל (כן, תקליט עם שני צדדים וכל הברדק). כן הוא עד כדי כך טוב.
Yuck - Yuck
הנה משהו מרענן בכל שנות השמונים האלה שהשתלטו על המוזיקה השנה.
קבלו את ה-90's!! סיאטל איז אין דה האוס!
החבר'ה האלה מגיעים מהירושימה, סקוטלנד, ניו יורק ועובדים מלונדון. לא יכול לצאת רע מכזה קיבוץ גלויות.
מישהו אמר סוניק יוט'? מחמאה גדולה, אבל הם ההרכב שהכי מגיע לו לקבל אותה.
הפתיחה של האלבום הזה מתפוצצת לי באוזניים, והריפ הזה שנכנס פתאום פשוט גורמים לי ללבוש את חולצת הפלנל האדומה עם הפסים ולרוץ לרקוד מול הקיר, ממש כמו פעם.
בשנה שבעיקר צרכתי מוזיקה "נעימה" וחורפית, האלבום הזה החזיר אותי לנקודה שממנה באתי, גראנז'. אני צריך מזה עוד והרבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
