התסכלתי קצת בבלוג בשנים קודמות ונתקלתי בקטע שכתבתי.
זה סוג של יומן, על מכור לסמים שבעצם עובר מרגע ההתמכרות לגמילה וגם משם יש טוויסט...
קראתי את זה ויחסית לבין 14 אני חושב שהכתיבה שלי הייתה ממש עמוקה שם...אני לא חושב שאני אצליח להגיע לרמה של אז.
זה לא מניסיון אישי, גם לא חבר קרוב שזה קרה לו, הכל פשוט זרם לי מהדימיון לאצבעות.
מקווה שתאהבו, שנתיים אחרי
ינואר,2002
מאיפה הכל התחיל,לעזעזל?איך הצלחתי להיגרר לעולם הנורא הזה?
אני זוכר שהכל התחיל בערב השנה החדשה,אחרי 12 בלילה.
היינו אני ועוד כמה חברים,חלקם מכיר וחלקם לא.
אני זוכר שאחד מהחברים הלא מוכרים הוציא בקבוקון מהכיס,לא זיהיתי מה זה.
אבל התווית הייתה ברורה:קוקאין.
אני נמנעתי מהדברים האלה כל חיי אבל עכשיו שאני רואה את זה מולי...
מה זה כבר יכול להזיק?
זה הזיק.
ובגדול.
פברואר 2003
אני עמוק בתוך הסמים.
גראס,קוקאין,מה לא?
אמא תפסה אותי כמה וכמה פעמים.
אבל זה לא הזיז לי.
כל פעם מחדש הייתי אומר לה כמה אני מצטער,
וכמה שעות אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך הסמים.
האם זה מה שניהיה ממני,הילד הטוב?
מילד טוב לילד מסומם?
דצמבר 2006
אני עמוק בתוך מכון הגמילה,כבר יותר משנה שם.
אחר שאמא תפסה אותי בפעם המי יודע כמה היא החליטה די.
היא לא יכלה לראות אותי במצב כזה,היא פחדה עלי.
כבר יותר משנה שאני רוצה סמים,אולי פחות מבעבר,אבל רוצה.
כבר יותר משנה שאני רוצה רק לשבור למדריך שלי את הגולגולת ולברוח.
אולי פחות מבעבר אבל רוצה.
צריך סמים,עכשיו!
אוקטובר 2008
חודש מחוץ למכון הגמילה,מרגיש הכי נקי שבעולם.
היום,אחרי הגמילה,אני לא באמת מאמין שנדחפתי לתוך בעולם הנורא ההוא.
עולם של היתמכרויות,סטלות לא טובות,ובעיקר חוסר בריאות.
אין כמעט יום שלא עובר בלי שליחת מייל למדריך שלי,
כמה שאני מודה לו על שלא ניסה להרוג אותי מרוב שאני ניסיתי להרוג אותו.
ושלא ויתר על גם בימים הכי קשים במכון גמילה.
כי כזה אני עכשיו,חזרתי להיות הילד הטוב,נטול הסמים.
יולי 2009
מישהו מעשן לידי סמים.הרגל שלי מתחילה לרעוד,בלי שום אזהרה.
אני מנסה להפסיק,אבל הרגל לא מפסיקה לזוז.
עד שלבסוף...
יוני 2010
"אמן יהיה שלמא רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא"
המצבה הייתה לבנה עם אותיות קידוש לבנה ושמו של רועי עליה.
הוא לא עמד בפיתוי,ולקח את הסם.
אחרי שנה וחודש של שימוש איבד את הכרתו,ולבסוף נפטר כתוצאה מקריסת מערכות.
*חוץ מהקטע האחרון הכל כתוב כאילו רועי הוא זה שכותב
הקטע האחרון כתוב בצורה שונה בגלל שזה אני רוצה להדגיש שהוא מת,ואין אפשרות יותר
לראות אותו מדבר.
אני קורא את זה גם עכשיו ולא מבין מאיפה הבאתי את זה...
אני מרגיש שכתבתי את זה הייתה לי סוג של מחסום שברגע נפרץ וכולו נשטף לקטע הזה.
הקטע האהוב עלי, מאז ומעולם.
אז...איך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: