מרגיש לי שיש לי יותר מדי על מה לעדכן כי כבר איזה חודש וחצי אני מנסה להיכנס לאתר וזה לא נתן לי, ועכשיו כשסוף סוף אני בפנים לא עולה לי כלום.
אני אנסה בכל זאת ואולי תוך כדי הכתיבה אני אוציא מעצמי עוד כמה דברים.
אז ככה:
התחלתי סטאז'.
אני לא יודע אם אתם תכירו את המקום אבל זה תחנת רדיו קטנה וצנועה שיושבת ביפו, וקוראים לה גלי צה"ל.
כן, התחלתי סטאז' בתחנת הרדיו הכי גדולה במדינה, ואני חושב שהדבר הכי מטורף שם זה שכולם שם חיילים! ברור לי שאתם יודעים את זה, אני גם ידעתי את זה, אבל הם ממש חיילים. אנשים שקטנים ממני ב5-6 שנים ומנהלים תחנת רדיו בצורה ממש מרשימה, על באמת.
יש לי כרגע שתי בעיות עיקריות עם הסטאז' שאני מקווה שהן ייפתרו: האחת היא הנסיעות. אני נוסע לשם עם הרכב, והדלק בהתאם. הבעיה השנייה היא שסטאז', בהגדרה שלו, הוא 100 שעות. הם רוצים אותי שם לשנה, שמצד אחד זה הגיוני כי הם סוג של "מבזבזים" עלי שעות הכשרה אבל ה100 שעות האלה יעברו ברגע, ומה יקרה אחריהן? שאלה טובה, צריך לבדוק את זה.
אבל חוץ מזה, כן, אני בסטאז' בגלי צהל.
על מה עוד אפשר לעדכן?
אולי על זה שאני מסיים כרגע את השנה השנייה שלי באוניברסיטה.
ככל הנראה השנה אני לא אהיה מצטיין דיקן כמו שנה שעברה, כי הציונים צנחו להם, אבל ההצטיינות היא בסך הכל בונוס וטפיחה על השכם, לא מעבר, אז אני בסדר גם עם זה. זה לא שצנחתי מ90 ל60, פשוט זה לא בטוח כמו שזה היה שנה שעברה.
חוץ מזה, זו הייתה שנה מאד מעניינת מבחינת עשייה. להרים תוכניות מאפס, לחשוב כמה שיותר יצירתי, לכתוב שטויות שאשכרה יצחיקו אנשים ולא רק את עצמי. זה עבד בצורה כזו או אחרת, ואני חושב שהמסקנה הכי חשובה שאני יוצא איתה מהשנה הזאת היא שאני ממש מבסוט על המסלול שבחרתי, כי זה משהו שיכול לחרבן לא רק את השנה, אלא את כל התואר.
אני עדין בלי הכיפה על הראש, אבל קורה פה משהו מעניין.
כשהייתי עם הכיפה כל מה שרציתי היה לזרוק הכל לפח, על באמת. כשרות, שבת, כל הדברים הבסיסיים. בהתחלה באמת גם ניסיתי לזרוק אותם. הייתי בפלאפון בשבת, אכלתי במקומות לא כשרים (מקומות, האוכל עצמו היה כשר).
אבל לאט לאט אני מרגיש שזה מה זה לא מתאים לי. לא בקטע של חינוך (אולי קצת), פשוט זה באמת לא קריטי לי לזרוק הכל כמו שחשבתי, ואולי אפילו טיפה חשוב לי לשמור את זה. אולי עכשיו כשהכיפה לא על הראש שלי אני יותר מרגיש שזה בא ממני ולא מתוך הכרח כלשהו? אני לא יודע, אין לי באמת רצון לנתח לעומק את המעשים שלי, אבל אני כן יכול להגיד בוודאות שלגמרי הייתי צריך להוריד את הכיפה. לא בשביל לכפור, לא בשביל לתקוע אצבע בעין. פשוט בשביל השקט הנפשי שלי.
השבוע My Wings, שהבלוג שלה נמצא ממש בצד שמאל של הבלוג שלי, ראיינה אותי למטלה שיש לה בנושא בלוגים.
ואני חייב להגיד, שמה זה נהניתי מזה.
דבר ראשון, כי אני אוהב לדבר ולאכול את הראש. מי שמוכן לשמוע אותי, וולקאם. דבר שני, נהניתי כי זה באמת נתח לי פתח להבין כמה אני מחובר לישראבלוג. לא בקטע של "וואו, המקום הזה הוא אהבת חיי" (אולי קצת), אבל פשוט באמת בקטע של אני לא מסוגל לשחרר מהמקום הזה. לא משנה כמה פעמים אמרתי שאני חותך, חזרתי. לא משנה כמה זמן עבר מאז הפוסט האחרון, אני תמיד אכתוב עוד פוסט כאילו מעולם לא עזבתי. גם עכשיו, כשאני כותב, אני לא באמת יודע למי אני כותב כי האתר הוא לא מה שהיה כשהיינו בני 17-18, אבל אני מרגיש את הצורך להוציא לכאן דברים החוצה כי האתר נתן לי כל כך הרבה, אני לא אתן בחזרה?
טוב, אם זה מה שעלה לי לראש כרגע, כנראה זה מה שהיה חשוב לי לעדכן.
נתראה בעדכון הבא.
אולי הוא יהיה מחר, אולי הוא יהיה עוד שנתיים, אבל הוא יהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: