יש כמה אנשים סביבי שעוברים שינוי, שינוי יסודי, עמוק מהבטן ואני תוהה האם אני משפיעה על השינוי שלהם.
הלוואי וניתן היה לכמת את ההשפעה שיש לנו על אנשים, להפוך אותה למדידה, לאמפירית, להגיד עד כמה מילה שצד אחד אומר לשני, תהרוס או תבנה לו את היום ואפילו את החיים.
אם הייתי יודעת כמה אני השפעתי על בנאדם, אז ההרגשה החמימה שיש לי בנקודה האמצעית בבטן, כל פעם שאני נהנית מההתפתחות של האדם מולי, הייתה גדלה לעין שיעור ומחממת את כל תוכי - בהנחה שזה השפעה לטובה(למרות שמי מאיתנו באמת יודע מה יוליד יום, ואיזה השפעה היא טובה?!).
אבל מצד שני, אני לעולם לא אקח קרדיט על תהליך שבנאדם עבר, אותו אדם, חפר בעצמו וגילה דברים חדשים ומי אני בכלל שאקח קרדיט על האומץ והעשייה שלו... אבל מה שכן הייתי שמחה להופיע ברשימת התודות בסוף התהליך.
אני כל כך קושרת את עצמי לבני אדם, מתחברת אליהם בגוף ונפש, הדיכאון שאופף אותם מדבק ומגיע עד אליי, אושר גם מדבק, אבל לפרק זמן קצר יותר, כנראה שאני מזוכיסטית. אני גם חושבת שאושר מוחלט חייב לנבוע ממשהו שאתה עם עצמך עובר, הארה מסוימת יכולה להביא אושר גדול. לכן כאשר אנשים הם בקרקעית יש לי משיכה מטורפת אליהם, כמו מגנט, והרצון שלי הוא רק לסייע להם לעלות למעלה, לדחוף את עצמם גבוה. לדעתי, ברגע שהם יגיעו לאושר ולפסגות, הם ינטשו, הם כבר לא יצטרכו אותי, וזה מובן ולגיטימי אבל מפחיד אותי נורא, אז אני מאבדת עניין, ומתנתקת רגשית ברגע שהם מגיעים לטופ.
אבל התהליך שהם עוברים, השינוי היסודי הזה, להיות שם "on the side line" ולראות מהיכן הם באו, את המסע שהם עוברים, זה ההיי האמיתי בחיי.
אתמול, אמרתי למישהי שיצא לי לעבוד איתה, "את מדהימה, את יכולה להגיע לכל מקום שרק תרצי, יש לך כוח אינסופי מבפנים, לכי על זה!" ראיתי את המבט המבולבל בעיניה מצד אחד ומצד שני, את הניצוץ של ההבנה שלה, ואני תוהה האם בקרוב גם היא תעזוב אותי? אני ממש מקווה שכן, שתמצא את הכוח ותעוף הכי גבוה שרק אפשר.
מה נסגר איתי? האם אני צריכה גם לעשות את זה לעצמי? האם גם אני צריכה לדחוף את עצמי ממש חזק? אבל לי אין חצי מהכוח רצון לשנות. יש לי לפעמים בבטן את ההרגשה החונקת שגורמת לי לעצור, לחשוב, לפעול לפי האמונות המקובלות, עצוב לא?!
אולי כל האנשים המדהימים האלו שאני פוגשת על הדרך, שאני מאמינה בכל אחד ואחת מהם, ביום מן הימים יתחברו וימשכו אותי אליהם...