חלמתי משהו מוזר הלילה, לא חלום רגיל, באמת שלא, והוא גרם לי להרגיש איזושהי תחושה שקשה לי להסביר, בכל זאת אני אנסה. זה היה חלום מעניין.
מה חלמתי:
אני בגילי עכשיו. [אני בחטיבת ביינים, לא ביסודי או תיכון]. הכל רגיל ונורמאלי והשגרה משעממת, הילדים הם לא הילדים שאני מתחברת אליהם, הם יותר מידי קופצניים, יותר מדי צעקניים. שגרה רגילה-בקיצור.
אני הולכת לישון. הכל רגיל עד עכשיו...
ואז אני קמה בבוקר. לבית הקודם שלי, באזור של הווילות בישוב שלי. (טוב כל הישוב שלי זה ווילות חוץ מהמקום שאני גרה בו...) אני הולכת לשטוף פנים ואני רואה שאני עצמי בגיל 8.!
אני הולכת לבי"ס, היסודי, כאילו הכל רגיל, אמא שלי מתייחסת אליי כמו שהיא התיחסה אליי בגיל שמונה, הכל מתנהל כפי שהתנהל פעם... אמא שלי מחבקת אותי ושולחת אותי לבי"ס. אני הולכת לבי"ס והמורה הקודמת שלי [היא לא באמת המורה הקודמת שלי! זאת דגנית מהשמינייה.. וזה היה מוזר ברמות] נמצאת שם ומתייחסת אליי כאילו הכל רגיל ואני תלמידה שהיא אוהבת... חברה טובה שלי לשעבר שאהבתי לשחק איתה מאוד, אבל עכשיו היא לא חברה שלי מתייחסת אלי כאילו אני החברה הכי טובה שלה.. ואני כאילו שחכתי שאני בגוף של ילדה בת 8, שאלתי אותה:"מה קורה?" והיא הסתכלה עליי כל-כך מוזר... בקיצור היא מציעה שנשחק בברביות, אני משחקת איתה. כולם מתנהגים בהתאם לגיל 8. ואני בגיל _ (גדול מ-12) בגוף של ילדה בת 8. חוזרת על הכל מהתחלה... זה העלה בי זיכרונות ישנים {בחלום כן?}. ועכשיו יש בי תחושה מוזרה כזו שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר... כאילו היה כיף לחזור לימים של התום, של השמחה, של הכיף, שדואגים לך, אוהבים אותך, היה לי בית גדול... ואיך הכל משתנה כל-כך מהר.. החברים, הכל... תחושה של: "אוף, אני רוצה לחזור לימים שבהם לא היה צריך להיות צבוע והכל נעשה מתוך תום.. שבהם אף אחד לא היה קופצני, וצעקני, ומתעסק בשטויות רבות כל-כך..." הימים שבהם יכולתי להיות מי שאני. ככה. וככה יקבלו אותי.. שבהם הייתי תמימה, לא הייתי צריכה להתעסק בדברים גדולים כל-כך, ובעלי משמעות כבדה מדי שיכולים להשפיע עליי יותר מדי. שעוד לא גילו לי את כל הצרות...
אוף, אני רוצה לחזור לגיל 5, 6, 7, אפילו 8, רק ליום אחד, בבקשה ממך אלוקים.. ליום אחד וזהו, להרגיש את זה שוב... אני מאמינה שזה יכול לקרות! מאמינה בלב שלם. רק שזה יקרה. בשביל יום-יומיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
