לחם ושיכר

למען האמת, מאוד קיוויתי שהבלוג הזה לא יהפוך למה שאני עומד לעשות בפוסט הזה, פשוט כי בדרך כלל אני אוהב להיות בצד השני (הו, הקלישאתיות). תסלחו לי על זה?

הכול התחיל מתישהו בשנת 2010 (אני חושב... אולי 2009, אבל לא סביר), בועידה במסנג'ר. אפשר להכניס כאן משהו על זה שזה כזה חמוד שמישהו כמוני, שנמצא כול הזמן מול המחשב, מכיר מישהי דרך המסנג'ר. חבר משותף הזמין אותי לועידה שלו שהייתה עם עוד שתי בנות - היא הייתה אחת מהן, מיותר לציין. את שתי הבנות הוספתי לאנשי הקשר, והתחלתי לדבר איתן קצת. למען האמת, בהתחלה בכלל לא הבנתי מה הקטע שלה - אבל אהבתי את הצבע של הפונט. עם הזמן אני והיא התחלנו לדבר יותר ויותר, על דברים הרבה יותר אישיים. פיתחנו שגרה חמודה כזו, ומאוד קיטשית, של לשלוח אחד לשני SMSים של בוקר טוב - לא זוכר בדיוק מתי זה התחיל.

המשכנו להתקרב ככל שהזמן עבר. משלב מסוים, למרות מרחק של קצת יותר מ109 קילומטרים של נסיעה (אני זוכר את המספר בדיוק, אבל לצורך המחשה, אני זוכר בדיוק את הכתובת שלה כדי לאמת את זה), היא הייתה החברה הכי טובה שלי. דיברנו כול הזמן, ברמה שהייתה גורמת לאנשים לחשוב שאנחנו מכירים כבר הרבה יותר מדי שנים. היא הייתה בערך הדבר היחיד שגרם לי להרגיש ששווה לי לקום בבוקר. עברתי תקופה מאוד קשה, והיא הייתה מי שהכי הבינה אותי, או לפחות הכי עזרה לי.

מתישהו, תוך כדי התקופה המאוד קשה שהזכרתי, התחילו מיונים למסע לפולין (אצלי בבית הספר זה היה משהו שלא כולם עושים - רק כאלה שנבחרו אחרי תהליך די רציני). התקבלתי, ותאריך הטיסה היה מתישהו באמצע אוקטובר. הודיעו לי שהתקבלתי מתישהו בקיץ, וקצת אחרי שאמרתי לה, היא החליטה שהיא כותבת לי מכתב לטיסה ושניפגש בתל אביב מתישהו כדי שהיא תתן לי אותו. כמו שכבר אמרתי, היא גרה רחוק, אבל היא באה לתל אביב ונפגשנו ביחד עם חבר משותף - גם הוא תל אביבי. אני כמעט לא זוכר כלום ממה שקרה ביום ההוא, אבל אני זוכר שממש נהניתי, למרות שהיה לי כאב בטן די מחריד. היא נתנה לי מכתב עם כתובת שרשומה עליו, ושם והכול, ואמרה לי לפתוח אותו רק בטיסה. שיעשעתי את עצמי במחשבה שאם המטוס יתרסק, לפחות יהיה לי מה לקרוא. נדמה לי שכשהגענו הביתה ודיברנו במסנג'ר שוב, אמרתי לה משהו על זה. אם אמרתי לה באמת, אני די בטוח שהיא לא מאוד אהבה את זה (את המחשבות על זה שהמטוס יתרסק). אני יודע שהמחשבה שהמכתב הזה יהיה הדבר האחרון שאקרא אי פעם נראתה לי ממש הגיונית.

ככל שהמסע לפולין התקרב, יותר התקשיתי "לעקוב" אחרי עצמי. חברים בבית הספר לא באמת היו לי, אז בקושי יצאתי מהבית "בשביל עצמי", והרגשתי די נורא. השיחות איתה היו פלוס-מינוס הדבר הכי טוב שהיה לי באותו הזמן. דיברתי איתה גם מלא על מישהי שלמדה איתי פיזיקה בכיתה י"א (שנה לפני השנה בה טסתי לפולין) שהייתי מאוהב בה בצורה מטורפת. בין היתר, היא עודדה אותי לחשוב מה אני עושה, ואולי לנסות לעשות משהו כדי לראות אם יהיה לי צ'אנס עם אותה מישהי. לרגע אחד לא חשבתי שהקשר שלי ושלה יכול להיות יותר טוב.

לפני פולין הייתי על גבול משבר אישיות, וטסתי, כי זה הדבר שצריך לעשות. אני פולני כמעט שלם (שלם לגמרי אם לא מתקטננים על שמיניות), וסבתא שלי בטח רצתה, והייתה רוצה שאני אטוס לשם, לראות מה קרה לאנשים שהיא הכירה שם. בטיסה, קראתי את המכתב שלה, שהיו בו גם ציורים שהיו בדיחה פרטית של שנינו, והרגשתי שזה בסדר - המטוס יכול להתרסק עכשיו ואני אהיה שמח. משם, אחרי נקודת האור הזו, הכול התחיל להתדרדר. טסתי עם האנשים הלא נכונים בכלל, והרגשתי הרבה יותר מרוחק ממה שהרגשתי אי פעם - לפחות לפני-כן. היו שם אנשים שהיו אמורים להיות מאוד קרובים אלי, אבל לא הרגשתי את זה. כשכול אחד אחר נשבר, ישר עטו עליו עדות ענקיות של אנשים שניחמו, אבל כשאני נשברתי, לא היה אף אחד שניסה להסתכל בכלל בכיוון. חזרתי בחזרה לארץ, מרוחק ומאוכזב. גם החזרה לשגרה לא גרמה לי להרגיש "במקום" שוב. לא היה לי מקום אמיתי להיות בו. ואז, אחרי עשרה ימים של פולין, חזרתי הביתה ודיברתי איתה. גיליתי שהיא, החבר שהכיר בינינו, ועוד חבר משותף של שלושתינו (שאני הכרתי בינה לבינו) עשו ועידה במסנג'ר וחיכו שאני אחזור. לא כולם נשארו עד שהגעתי, כי הגעתי יחסית מאוחר, אבל בסופו של דבר דיברתי עם שלושתם, והרגשתי טיפה פחות מת.

כשדיברתי איתה, פתאום הצבע חזר. כן, אני יודע, זו קלישאה שחוקה ומזעזעת, אבל זה מה יש. שוב, היא חזרה להיות נקודת האור הזו שהצליחה להשאיר אותי מעל המים. המצב שלי עוד לא היה טוב, אבל היא עזרה לו להיות פחות גרוע. קצת יותר מחודש אחרי שחזרתי, נפגשנו שוב בתל אביב, הפעם לבד. היא הגיעה ביחד עם חברה מהישוב שלה, שנפרדה מאיתנו די מהר. ישבנו בבית קפה ליד כיכר רבין, הלכנו את אבן גבירול עד לאזור הסינמטק, והסתובבנו עוד קצת בכול מיני מקומות. קצת לפני שתכננו לחזור לתחנת הרכבת בשביל הרכבת שלה, שמנו לב לשעה והתחלנו ללכת בכיוון תחנת הרכבת. ממש מיהרנו, כי קצת איחרנו לרכבת האחרונה שלה, אז אפילו רצנו טיפה. ואז, באמצע שאול המלך, היא נעצרה וחיבקה אותי. לכול אחד מאיתנו יש גרסא אחרת בנוגע למה שהיא אמרה - אם אני זוכר נכון, היא אמרה משהו בסגנון "אני יכולה לעשות משהו שאם אני לא אעשה אותו עכשיו אני לא אסלח לעצמי יותר?", או "אני יכולה לעשות משהו שאני רוצה לעשות כבר המון זמן?" - אבל שנינו זוכרים שאני עניתי לה, בשיא האדישות, "לכי על זה." לא ממש הבנתי מה קרה באותו הרגע, אבל רגע אחרי זה היא נישקה אותי למה שהרגיש לי כמו המון זמן - בפועל, היא אמרה שהתרחקתי ממנה אחרי בערך שלוש שניות - מהרגע בו נפרדנו, שנינו מיהרנו לתחנת הרכבת, כי היה לנו ברור שכמעט אין סיכוי שהיא תגיע בזמן. כשהיא הגיעה לבידוק הבטחוני התנשקנו נשיקת פרידה חטופה ולא ראיתי אותה יותר באותו היום. אז גיליתי כשרון מעניין שיש לי - אנשים שפוגשים אותי לא יכולים לאחר לרכבת.

בלי לדעת מה אני עושה, שלחתי לאימא שלי הודעה - "אני חושב שיש לי חברה, אבל זה סוד בינתיים". את אבא שלי פגשתי ישר אחרי שאני והיא נפרדנו, כי קבעתי איתו ועם האחים שלי ללכת למסעדה באותו הערב. לא אמרתי על זה מילה כול הערב, אבל כשחזרנו הביתה, אמרתי לאבא שלי בחצי מילה, בשקט, במטבח, כי עוד לא דיברתי איתה על זה, ועוד לא הייתי בטוח לאן אנחנו ממשיכים משם. כשדיברתי איתה זה נעשה לי ברור - אנחנו זוג. הודעתי להורים בצורה רשמית, וגם לאחים ולפייסבוק. עדיין לא ידעתי מה אני חושב, אבל הייתי די בטוח שאני אוהב את הסידור הזה.

אני לא אלאה אתכם בפרטים בנוגע למערכת היחסים שלנו, שהייתי מדהימה בכול כך הרבה דרכים - לא תמיד במובן הטוב של "מדהימה", אבל בדרך כלל כן. בינתיים, רק אגיד שכשהיינו ביחד, הייתי המאושר באדם. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם - ואני דווקא ידוע בתור אדם אוהב.

כשנפרדנו זה היה פחות נחמד. נפרדנו כי כשלא היינו ביחד, זה היה סיוט. כול רגע בו היינו ביחד הרגיש כאילו לא יהיו עוד אחריו, ושנינו רצינו לנצל כול שנייה. התוצאה הייתה שכשהיינו בנפרד, זה היה קשה מדי. נפרדנו בטלפון, בצורה די "נקייה", והחלטנו להישאר ידידים - כי חבל לוותר על הדבר המדהים שהיה לנו לפני זה. למרות הנסיון, זה לא הלך, וניתקנו קשר - הפעם בצורה מכוערת מאוד.

עברתי תקופה נוראית - פתאום, אחרי לפחות חצי שנה של SMSים של בוקר טוב, התעוררתי לבד, בלי שום דבר. חברים טובים שלי, וחברים חדשים ש"מצאתי" באותה התקופה מאוד עזרו לי, אבל לא באמת יצאתי מזה עד הקיץ (נפרדנו קצת לפני פורים). בקיץ הצלחתי סוף-סוף להדחיק את זה, ביחד עם עוד הרבה התאהבויות מודחקות שלי (לא שהמקרה הזה היה סתם התאהבות, כן? הוא פשוט היה מתחת לאותו השטיח).

ועכשיו, בסוף אוקטובר, עשיתי משהו די מטומטם - טיול עם המשפחה - הרחק-הרחק מתל אביב. עברנו במקומות שעברתי בהם בדרך לבית שלה, וגם במקום שהלכנו אליו פעם עם המשפחה שלי ואיתה באזור. זה עשה לי די רע, אבל למזלי אבא שלי שמר על איפוק עם בדיחות "אוי, אולי נוריד אותך שם?", אז הצלחתי להנות. מתישהו באמצע היום הסתכלתי בספר הטלפונים שלי וגיליתי עובדה מרעישה - עוד יש לי את מספר הטלפון שלה. שלחתי לה SMS והחלטנו לחזור לדבר במסנג'ר.

דיברנו והיה נדמה לי שהכול בסדר. בזמן הזה שלא היינו ביחד לא רק הדחקתי אותה, אלא גם דאגתי לנטרל הכול. ניסיתי להפסיק לאהוב את הריח שלה, את הפנים שלה, את השיער שלה, את הגוף שלה, ובסופו של דבר גם ניסיתי להפסיק לאהוב אותה. חוץ מאת הריח - חשבתי שהצלחתי להפסיק לאהוב הכול. לפני כמה זמן היא גם באה לתל אביב - כבר כשנפרדנו אמרתי לה שהייתי רוצה להיפגש כדי לסגור את זה כמו בני אדם, והרגשתי שזה הזמן. ביציאה מתחנת הרכבת, היא הושיטה יד ללחיצה, אבל אני חיבקתי, כי שמתי לב רק באמצע הדרך. פתאום שמתי לב שאפילו להיות איתה אני כבר לא באמת אוהב. זה היה עצוב, אבל הצלחתי להשיג את מה שרציתי (הזכרתי כבר פרידה מכוערת?). מן הסתם, זה לא באמת הגיע לה - שאני אפסיק לאהוב כול דבר שקשור בה - אבל לא ניסיתי לחשוב על זה, כי ידעתי שזה רק יהיה לי יותר קשה לסגור מעגל ככה. היא חזרה לבית שלה ואני חזרתי לבית שלי, והמשכנו לדבר עוד קצת במסנג'ר. השיחות, מיותר לציין, לא היו אותו הדבר בכלל. אחרי מאמצים רבים, איבדתי עניין כמעט לגמרי.

ואז עשיתי משהו מכוער. נדחפתי, בלי לומר לה שעשיתי את זה, למקום שלא הייתי צריך להדחף אליו. היא גילתה אותי למרות שהשתדלתי להסתיר את עצמי, וזה התפוצץ בצורה די נוראית. לא דיברנו מאז, והייתי בטוח שסתמתי את הגולל על הקשר הזה - זוגי או לא זוגי. סוף סוף סגרתי מעגל.

זוכרים את החבר המשותף הזה שהכיר בינינו? אז שניהם עוד בקשר, והיא דיברה איתו, בלי להזכיר את מה שקרה לאחרונה, אני חושב, ואמרה שהיא חושבת שלא אהבתי אותה בכלל - שכול מערכת היחסים הזו הייתה סתם כי זרמתי איתה כדי לא להרוס את החברות בינינו. דיברתי איתו והוא סיפר לי. קצת אחרי שהוא סיפר, גיליתי שמספיק שאני יודע מה היא חושבת - מילה של חבר משותף - כדי שהכול ירד לטמיון. מה זה משנה אם אני לא אוהב להיות איתה, מה זה משנה אם אני לא מסוגל לחשוב שהיא יפה יותר, מה זה משנה אם אני לא אוהב את העיניים שלה יותר, אם את הריח שלה אני לא מצליח להוציא מהאף כבר יותר משנה, ולאהוב אותה אני אפילו לא מצליח להרגיש באמת שהפסקתי?

כשאתה מתכנן הכול עד לרמת הפרט הכי קטן ושום דבר לא הולך לפי התכנית, אין לך שליטה. כשאתה מתכנן הכול עד לרמת הפרט הכי קטן והכול עובד, אבל אתה לא משיג את מה שרצית, אני סתם אידיוט.