פעם לי ולגוף שלי היה הסכם - כשטוב לי, מותר לו לקרוס כמה שהוא רוצה; כשרע לי, אסור. בגלל הרבה בעיות שיש לי בעור (סתם, זה בערך שתיים או שלוש בעיות, תלוי איך מסתכלים, אבל זה בעיות מאוד גדולות) ובנשימה, כמעט כול השנה אני מצונן, ויש לי פריחות שבאות והולכות - ככה אני. אם לא להחשיב כמה מקרי קצה, הסטטוס קוו מופר באחד משני מקרים - כשאני ממש שמח וכשממש רע לי.
כשאני ממש שמח, הגוף הרגיש והשברירי שלי (זה מצחיק, כי אני אחד האנשים הכי גדולים והכי יציבים שאני מכיר. בטח שאני לא אדם שאפשר לקרוא לו שברירי) נזכר כמה הוא רגיש ושברירי, ומתחיל להתפורר, להתפרק. החלטנו בינינו, פעם אחת, שזה הדבר הנכון לעשות. אני מספיק שמח כדי שזה לא יעניין אותי, והוא יכול להתפרק כמה שבא לו - פצעים נפערים בין האצבעות לציפורניים, נקודות של עור פחות עבה כמו מאחורי המרפקים והברכיים מתמלאות בפצעים והמפרקים שלי מתייבשים עד כדי קשקשת (כמו קשקשים בשיער, לא עלינו) אבל לא ממש אכפת לי - כי אני שמח.
כשממש רע לי, לגוף שלי אסור לעשות כלום. הוא נשאר בדיוק כמו שהוא - אותו הדבר בדיוק. חלק וחף מחספוסים. כשרע לי, אני לא צריך גם אותו על הראש. הוא מסכים לזה כי הוא יודע שמותר לו להשתגע כשטוב לי. ככה יוצא שאף פעם לא הכי-טוב-שיכול-להיות ואף פעם לא הכי-רע-שיכול-להיות. אני תמיד בגבול ההיגיון הבריא. אני מרגיש בטוח לגמרי בעצמי כשאני אומר ששנינו מאוד הסתדרנו עם זה.
הבעיה מתחילה כשהוא מפר את הכללים. בתקופה האחרונה די רע לי, כמו שעולה מהפוסט הקודם שלי (מגדלים באוויר), אבל לא אכפת לו מזה. פתאום לא דחוף לו לסגור פצעים או להרגיע פריחות. שמתי לב לזה כשהתקלחתי לפני כמה ימים - סיבנתי את האזור שמאחורי הברך והרגשתי צריבה מוזרה כזו - צריבה שאומרת "הי, יש שם עור שכבר כמעט נפתח וזה שאתה מסבן אותו לא עוזר!". החלטתי להתעלם מהצריבה, אבל מהר מאוד אחרי זה הבנתי שלהתעלם לא יעזור לי לברוח מזה. ביום חמישי, קצת אחרי שהכול התפוצץ עם האקסית מהפוסט הקודם, נפלה לי חתיכת פסטה רותחת על היד בעבודה. מהר מאוד המקום האדים, והשלפוחית לא איחרה לבוא. היא ממש הציקה לי, אז למרות שאני יודע שזה לא עוזר במיוחד, פוצצתי אותה ומיהרתי לאלתר איזושהי חבישה איפה שהיא הייתה. עכשיו יש שם פלסטר שמכסה פצע פתוח שרק נפתח עוד יותר עם כול מגע אקראי, למרות שהוא כבר כמעט נסגר ביום שאחרי. היום גם שמתי לב שאני חוזר לדמם ספונטנית מליד הציפורניים. לא דימום נוזלי - דימום מפעפע - כזה שבו דם פשוט מופיע שם, יבש, בין הציפורן לעור של האצבע. דימום כזה, אם אני יודע נכון, מעיד בדרך כלל על חולשה גופנית. העור במקומות המרוחקים מהמרכז מוזנח בידי הגוף כדי לחסוך במשאבים, אז הוא נעשה רגיש ונחתך אפילו מהציפורניים... יכול להיות שאני לא יודע על מה אני מדבר, אבל הפעם יש לי תחושה מאוד רצינית שאני כן.
יש לי גם פצע על יד שמאל איפשהו בין המרפק לבין פרק כף היד - כמעט באמצע - שמסרב לעזוב. פתאום, היום, הוא התחיל להציק, בלי סיבה. כבר כמה ימים שהוא נסגר כמו שצריך, ופתאום נמאס לו. גם העור שמסביב לעיניים חזר לגרד בצורה נוראית. אני מתעורר עם צלקות קטנות כאלה - חלק על הפנים, אבל לאו דווקא - שמזכירות לי שאני מתגרד מתוך שינה, ושאין לי באמת איך לשלוט בזה.
בכול מקרה - זה היה הניסיון שלי להוציא פוסט מעניין מהדם שמפעפע לי מתחת לציפורניים. אני חושב שהוא כשל, אבל נשאיר את ההחלטה הזו לכם.
בוקר או לילה טוב,
ג'ינג'ר אייל.
עריכה: לפעמים אני שוכח שאנשים לא רואים אותי ורואים שאני בסדר, אז לצורך הבהרה - כול מה שכתבתי למעלה נכתב בשיא הרצינות, אבל אני חי, וחי לא רע בכלל. תודה על הדאגה וזה ~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר