לחם ושיכר

אני יושב בסלון, בקומה שישית של בניין מוזנח בדרום תל אבכיב ומסתכל החוצה. בטלוויזיה אבא העביר לערוץ של "רדיו ללא הפסקה", ועכשיו יש נתן זהבי. לפעמים אני מקשיב, אבל היום אין לי כוח, אז אני פשוט מחכה שהוא יעביר לשירים - יש לבחור טעם לא רע במוזיקה. מהחלון אני יכול לראות בערך כול בניין שאתם יכולים לחשוב עליו ונמצא בתל אביב. אולי חוץ מעזריאלי - נדמה לי שיש בניין מגורים קרוב שמסתיר אותו, או שהוא בכלל בצד אחר.

 

אני מסתכל החוצה והשמיים אפורים - אם לא מסתכלים טוב, נראה שאין עננים, והכול מקשה אפורה אחת גדולה, אבל לפעמים רואים ענן מפלצתי זז מעט בשמיים כשענן אחר נשאר במקום. דווקא את מזג האוויר הזה אני פחות אוהב; אני אוהב שכשאין שמיים בהירים, יש גשם. מזג האוויר הזה תמיד מבלבל אותי - איך צריך לצאת מהבית? ירד גשם היום בכלל? מתי השמש אמורה לצאת? מה כול זה אומר בכלל? - אני מודה, את השאלה האחרונה דחפתי לשם סתם כדי להדגיש את הפואנטה, אבל היא עדיין שם.

 

אבל כמו שאמרתי: כתיבה אסוציאטיבית. כשאני חושב על גשם ועל שמיים אפורים, כמעט תמיד אני חושב על יום אחד בחורף של שנה שעברה. יכול להיות שזה היה בשלושים ואחת בדצמבר, אבל אני לא בטוח - אולי אני סתם מערבב. נסעתי באוטובוס הרחק-הרחק מתל אביב כדי לפגוש אותה (אותה אחת מהפוסט ההוא, "מגדלים באוויר"). ירד גשם מטורף בחוץ. בתל אביב היה גשם, אבל לא כזה - באיזור שלה, ברגע שירדתי מהאוטובוס, למרות מעיל הפליז ולמרות המטרייה שאני חושב שלקחתי איתי, נספגתי במים לגמרי. אבא שלה הקפיץ אותי מהתחנה לבית שלהםובקושי יכולתי לראות מטר מחוץ לאוטו. כשהגענו, רוב הזמן היינו בחדר שלה, וראינו את הגשם מהחלון שממש מעל המיטה. זה היה מדהים, כול הגשם הזה.

 

עכשיו אני שומע שיר שמזכיר לי אותה. זה לא קשה, כי יש לנו טעם כמעט זהה במוזיקה (טוב, לא כמעט זהה, אבל חופף בחלק מאוד גדול). בערך כול שיר שני שאני שומע, אני יכול לקשר איתה, אבל לא זו הפואנטה - הפואנטה היא כתיבה אינטואיטיבית. טוב, אולי זו כן הפואנטה, כי אני לא מצליח לעבור נושא. אולי אני צריך לתת לשירים לעבור במקום להישאר על השיר הזה. זה קטע מצחיק, כי בדרך כלל שירים מזכירים לי אותה כי שלחתי לה אותם הרבה, או כי היא שלחה לי אותם הרבה - שירים כמו הקנאה, או מלאכים על הירח (אני יודע, לא מתרגמים שמות של שירים באנגלית, אבל "מלאכים על הירח זה כזה שם יפה...), אבל השיר הזה הופיע בשיחות שלנו פעם אחת - אולי פעמיים. בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה אחרי ששמעתי שהיא הייתה בטוחה ששיקרתי לה כול מערכת היחסים (שוב, "מגדלים באוויר"), הייתי הכי קרוב ללבכות שהייתי כבר חודשים - אולי שנים. אני יודע שאני ממלא את הבלוג הזה קיטש לאחרונה, אבל תאמינו לי שזה לא בכוונה - כבר כול כך הרבה זמן לא בכיתי שהייתי בטוח, לרגע, שהכול היה טעות - שזה היה רעיון נוראי לומר שזו הייתה מערכת יחסים שלא הלכה, ושלהיפרד היה הדבר הכי דפוק שעשינו בה. השיר הזה גם גרם לי לכתוב את "מגדלים באוויר" שאני מפנה אתכם אליו כול הזמן (לכו לקרוא אותו - אנשים אומרים שהוא שווה משהו).

 

אז עכשיו "מלאכים על הירח" מתנגן ברקע - הודות לרשימת ההשמעה שלי ביוטיוב, שסידרתי הרגע כך שהשיר יהיה השיר הבא - אחריו מתנגן שיר שהעברתי, ואז "Look What You've Done" של ג'ט. לפעמים אני מנסה להבין מה ההיגיון מאחורי הטעם המוזיקלי שלי, אבל אני תמיד מגיע למחסום ה"אוי, שקט, אתה יודע שאין היגיון" ונעצר. מחסום הגיוני, שצריך להיות שם ולא לזוז, אבל עדיין מחסום. קצת כמו השכבה האחרונה של האטמוספירה, רק שהוא לא מונע משום דבר להיכנס, אלא רק לצאת.

 

האטמוספירה תמיד מזכירה לי ספר שקראתי פעם - "סופו של מיסטר Y". עכשיו אני קורא אותו באנגלית, כדי "לחוות אותו בשפת המקור". בדרך כלל הייתי צוחק על ניסוח כזה, אבל לא בהקשר של הספר הזה. עכשיו, אגב, מתנגן ברקע שיר של להקת Diablo Swing Orchestra. שיר שחבר הכיר לי, לפני חודשיים-שלושה, אני חושב. השיר הוא A Tap Dancer's Dilemma. אבל נחזור לספר, או לפחות לאווירה הכללית של לדבר עליו. יש בספר הזה משהו ברבה יותר גדול מהספר עצמו. אם בכול ספר אחר הייתם מתרכזים בעלילה, בספר הזה אין לכם את האפשרות הזו. כמובן שעד לשלב מסוים בספר העלילה היא המרכז, אבל מרגע אחד מאוד מסוים, הכול פתאום הופך לרעיוני הרבה יותר - כאילו יש עלילה, אבל היא שם כדי להיות יפה ולשתוק. זה לא שלעלילה אין מה להגיד - היא גם מדברת, וזזה, ובועטת, והכול - אבל היא שם בעיקר כדי שהרעיון לא יעמוד לבד. קראו את הספר, אבל, אל תתנו לי לברבר סתם בלי לבדוק אותי. אה, ואם זו לא בעיה, קראו אותו באנגלית. מקסימום, כשיש מילים גדולות, פתחו מילון או ויקיפדיה - זה הופך את החוויה להרבה יותר אדירה.

 

בנימה דומה, הסופרת הזו הוציאה עכשיו ספר חדש "היקום הטרגי שלנו" שהזמנתי מאמזון, כי אין אותו בכלל בארץ באנגלית. הוא הגיע אתמול, והוא נראה פשוט מדהים. אני קצת כועס על עצמי שהבטחתי קודם לסיים את "סופו של מיסטר Y" ורק אז להתחיל אותו, אבל הבטחות צריך לקיים - בעיקר לעצמך. ביחד עם הספר הזה אמור היה להגיע עוד ספר מאמזון, של אותה הסופרת. הספר נקרא "PopCo", והוא לא ראה אור בעברית.

 

ועכשיו מישהו מהעבודה התקשר אלי וקטע לי את חוט המחשבה. אני חושב שאני אפסיק כאן - אני די מרוצה מהתוצאה.

 

התפטרתי, אגב. אני מסיים לעבוד בשבת, ומתחיל לעבוד במקום אחר בשבוע הבא (קטע משעשע - לא התכוונתי לחפש עבודה שם, וזה פשוט קרה בפתאומיות).

 

אז - אני אמרתי שאני מרוצה מהתוצאה, אבל מה איתכם? חושבים שהצלחתי לעשות פה משהו?

בתקווה,