בלי קשר למה שאני מתכנן לכתוב - כבר כמה ימים שאני מתחיל להיות חולה ומדחיק את זה, והייתי צריך לשחרר. לא משהו רציני - הבטן מציקה לי, אבל לא ממש ברמה של כאב (רק קצת), הצינון שלי טיפה מחמיר וחוזרת לי טיפה פריחה בידיים וברגליים. אבל זהו, רציתי רק לומר את זה למישהו, אז אני אומר את זה לכם, ואין צורך להתייחס, אלא אם ממש בא לכם.
בכול מקרה, עוד לא אמרתי את זה, אז אני אגיד, כי חשוב לדעת את זה בשביל להבין על מה אני מדבר בפוסט הזה - אני חלק משלישיה. יש לי אח אחד ואחות אחת, ושלושתינו נולדנו באותו יום בדיוק. אנחנו לא יודעים מי מאתנו נולד קודם. כן, זה מגניב לפעמים, אבל אני לא באמת יודע איך זה אחרת. רוב הזמן, למרות שהאחים שלי הם דווקא אחלה חברה, אני מאמין שלא הייתי מעדיף להיות חלק משלישיה.
אבל בואו נתמקד בעיקר - העיקר הוא שאני האח הפחות אהוב. בשלב הזה, אולי כדי "לפצות" על רגשי הנחיתות שהפגנתי כרגע, אני אגיד שאני גם חושב שאני האח היותר מוצלח, בהרבה מובנים. הצלחתי יותר בבית הספר, אני כותב סיפורים שאנשים משבחים, ניגנתי על אורגנית (לא מדהים, אבל גם לא רע בכלל) במשך כמה שנים, ועוד כול מיני דברים אחרים, שלא בא לי לפרט כרגע. ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אני האח הפחות אהוב.
לאחרונה, הגעתי למסקנה מעניינת - הבנתי שגם אימא ואבא שלי מבינים את זה. במשך כול השנים, תמיד נראה לי מוזר שכשאני יורד על אחד האחים שלי אני מגעיל ונוראי, אבל כששניהם (ביחד עם ההורים שלי, לרוב) יורדים עלי, זה בסדר, כי ככה זה, אני אבין שזה בצחוק ואשרוד. תמיד נראה לי מוזר גם שכשלאחד מהם לא הולך משהו, אימא ואבא שלי יעזרו להם, אבל כשלי לא הולך, או שאני עצלן או שלא מאמינים לי. עכשיו, אבל, פתאום אני מבין שזה בסדר גמור. זה הסידור, וככה זה יהיה.
אתם בטח שואלים את עצמכם איזה אירוע איום ונורא גרם לי להבין את זה - מה פתאום, אימא ואבא שלי מכירים בעצמם בזה שהם [לפחות מתנהגים כאילו הם] אוהבים אותי לפחות טיפה פחות? זה לא היה משהו גדול, למען האמת. ציפיתי לאמת את הציפיות שלי באיזשהו פיצוץ או ריב מטורף, אבל לא - זה קרה בערב די רגיל - אח שלי חזר הביתה מהצבא לסופ"ש, ובלילה של שישי היינו בבית של אימא. כשהוא הלך לישון, ביקשתי ממנו את האוזניות שלו, כי שכחתי את שלי בבית של אבא, והוא אמר שהוא לא רוצה להביא לי. בתגובה, הגבתי - ספק בציניות, ספק בסתם מצב רוח ממורמר חולף - ואמרתי שזה בסדר, אני מבין שאם מבקשים ממני ואני לא נותן אני אדם נוראי, אבל אם אני מבקש, זה לגיטימי ואפילו רצוי לא להיענות. אימא שלי, שישבה לידינו, אמרה לו משהו על זה, אבל אמרתי לה שזה בסדר, ושאני לא צריך - אני כבר רגיל להיות האח הפחות מועדף - והיא פשוט ירדה מהעניין.
קראו לזה תסביך נחיתות/עליונות, אבל נכון לעכשיו, זה המצב.
אני יודע שזה לא יצא טוב, לא ממש מגיעות לי תגובות על זה, אני חושב,
ג'ינג'ר אייל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר