לחם ושיכר

אומרים שכשדברים רעים קורים, צריך לנתח אותם, וזה עוזר. בינתיים, זה הסית את המחשבה שלי מכאב הראש המטאורי הזה. דרך נפלאה להתחיל את הבוקר, יש לציין.

עכשיו אתם בטח תוהים, אבל, מה לעזאזל גרם לי לשתות כול כך הרבה אתמול, וכמה בכלל שתיתי? למען האמת, שתיתי יחסית מעט (עוד מעט אני אפרט כמה זה "מעט", ואתם תחשבו שאני מטורף לגמרי, אבל זה ה"מעט" שלי): הגעתי לבר הקבוע שלי קצת אחרי שמונה, למה שהיה אמור להיות "ערב גברים" אבל קצת כשל. היו שם שני הבעלים של המקום, שאני כבר מכיר אישית, ואחד מהם, שהיה מאחורי הבר, הציע לי להתחיל עם אחד הוויסקים היותר משובחים שלהם - בושמילס 16: ויסקי אירי עם לפחות 40 אחוזי אלכוהול שמיושן במשך 16 שנים בחבית. רוב בני האדם השפויים היו אומרים שיש לו טעם מזעזע, אבל רוב בני האדם השפויים לא באמת יודעים להעריך וויסקי: טעם מעושן וחזק - כמו שצריך. קצת אחרי זה, אחרי ניסיון עלוב לשחק פוקר, הגיעו עוד שני חבר'ה והתחלנו לשחק משחק שתייה מעניין (רק אחרי שעשינו ביחד צ'ייסר ויסקי, כמובן) - שמענו את Jammin' של בוב מארלי, ובכול פעם שהוא אמר jammin', מישהו, לפי סדר, עשה צ'ייסר של וויסקי. בשיר, בוב מארלי אומר את המילה שישים ושלוש פעמים (ספרתי הרגע), והיינו חמישה. למזלנו, הברמנים, שהיו איתנו, החליטו (בצדק) שיהיה יותר חכם להפסיק כשהגענו לצ'ייסר העשרים, כך שיצא שעשיתי בערך ארבעה צ'ייסרים (במשחק עצמו). אחרי זה, הברמן (שהזכיר לי בהתחלה שיש 1+1 על הויסקי) מזג לי כוס של ויסקי בשם ולנטיינ'ס 12 (בתקווה שקלטתי את השם נכון במצב בו הייתי), שהיה די חמוד. אחרי זה עשינו עוד סיבוב-שניים של צ'ייסרים, וסגרתי את הכול בליקר ויסקי שתמיד סיקרן אותי - סאוות'רן קומפורט.

פאק, זה מלא. סתם, לא, זה ערב עם כמות שתייה די... ממוצעת בשבילי. אפילו לא מאוד השתכרתי, יחסית. אולי זה כי כשאני משתכר מויסקי, אני נעשה בעיקר עייף ופחות שיכור. בדרך כלל אני שותה הרבה יותר מזה. פלא שעוד לא קיבלתי הרעלת אלכוהול מתישהו (או שאולי ההנגאובר הממש נוראי ההוא שהיה לי לא מזמן כבר היה הרעלה ופשוט לא שמתי לב?).

אז זה היה אני, מנסה לנתח את ההנגאובר הזה במקום לתת לו להרוג אותי.

באהבה גדולה, לכם ולטיפה המרה,

ג'ינג'ר אייל.