ה"וזה" ההוא בכותרת, למקרה שתהיתם, נמצא שם כי אני לא חושב שלפוסט הזה מגיעה כותרת רשמית ורצינית; אני לא בטוח למה. לא משהו כמו "זה פוסט דפוק, אל תקראו אותו", אלא יותר בכיוון של "לא אמורה להיות פה כותרת רצינית - זה יעכיר את האווירה סתם". זה משעשע, כי עצם זה שנמאס לי ממשהו כבר מעכיר את האווירה. אולי בא לי שעוד יישאר משהו נחמד מרחף בפוסט הזה, למרות כול השליליות.
על כול פנים, בואו נתחיל, והפעם כמו שצריך:
כבר כמה זמן שתסביכי המשפחה שלי הולכים ומסתבכים עוד יותר. כתבתי כבר משהו על זה בפוסט שקראתי לו "משפחה?". אם אני זוכר נכון, אמרתי משהו על זה שההורים שלי מעדיפים את האחים שלי. אני די בטוח שאמרתי את זה, כי אני זוכר תגובות בנושא. בכול מקרה - בזמן האחרון כול התסביכים האלה, שהיו שם כבר שנים, התחילו לגבור. כול זה בא ביחד עם תחושת ריחוק די מדהימה (לא במובן הטוב - במובן הפשוט של המילה) מכול דבר שקשור למשפחה. ביום רביעי, לדוגמא, הייתה ההשבעה של אח שלי, וזה דווקא הרגיש טוב - היה לנו יום ממש נחמד בירושלים, ונהניתי. בזמן שעבר מאז, לעומת זאת, כול הזדמנות להתרחק ממפגש משפחתי נראתה לי מבורכת. כשחזרנו הביתה, הסתגרתי מהר מאוד בפינה שלי עם הלפטופ. יום אחרי זה, הייתה לי משמרת אחרונה בעבודה הקודמת, ואחריה הלכתי ישר לבית של אבא, בלי לעשות שום דבר עם אח שלי שחזר לבית של אימא. יום לאחר מכן עבדתי משמרת בוקר בעבודה החדשה (מסביבות עשר בבוקר עד שבע בערב), ואחרי זה פשוט ישבתי על הספה בסלון, ואח שלי ישב בצד השני שלה, ובקושי הייתה בינינו אינטראקציה.
החלק הממש מגניב, אבל, מגיע היום. התעוררתי היום בסביבות אחת עשרה בבוקר, בבית של אבא, וקצת לפני שתיים יצאנו לבית של אימא עם אוכל שאבא שלי הכין. כשהגענו, התמקמתי מהר מאוד בפינה שלי עד שאימא סיימה להכין כול מיני דברים לא ברורים לארוחת הצהריים (לא אוכל - אבא שלי דאג לאוכל הפעם - היא סידרה כול מיני דברים מסביב). כשכולם הגיעו, ישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול. בערך כול זמן הארוחה דודה שלי נידבה אותי לעשות דברים שאנשים לא רצו ("הנה, אבא, איתי יארגן לך צלחת", "יהודה, תן לאיתי, הוא יביא לך" ועוד כול מיני כאלה, בלי לפנות אלי אפילו פעם אחת), וזה לא עזר לי להתמודד עם תחושת ה"לא בא לי להיות כאן עכשיו" שנמצאת באוויר בערך לאורך חצי מהזמן שאני זוכר מאז תחילת השנה העברית שעברה. בהזדמנות הראשונה, חזרתי לפינה שלי בסלון (כי החדר שלי הוא לא באמת שלי - גם עכשיו, כשאח שלי כמעט לא נמצא בבית, אני לא מצליח להרגיש שהוא שלי - לא אחרי כול השנים האלה).
ועכשיו הגראנד פינלה - מאוחר יותר, גיליתי שהתבטלה לי משמרת בעבודה, אז אחרי כמה התלבטויות, אני ואחותי החלטנו ללכת לבית קפה ביחד, ביחד עם אח שלי. ישבנו שם, והיה יחסית בסדר, אבל רוב הזמן פשוט תהיתי - למה אני צריך את זה? זה לא שאני לא אוהב את האנשים האלה, או משהו, ולפעמים אני אפילו גם נהנה להיות איתם, אבל אם להשוות ל"סטנדרטים" שלי, אנשים שאני נהנה להיות איתם ברמה הזו, ולא יותר ממנה, הם אנשים שהייתי מדבר איתם בפייסבוק פעם בכמה זמן, אם הייתי נתקל בהם - לא יותר מזה. אז את האנשים האלה אני מכיר בערך מהיום בו נולדתי - מה הופך אותם לשווים יותר מזה? אם אני אוהב מישהו, אבל לא אוהב להיות איתו, הוא צריך להיות במעמד מיוחד?
הבעיה הכי גדולה היא שאין דרך לצאת טוב בקטע הזה: אם אני מכריח את עצמי להיות עם המשפחה, אני מרגיש רע עם עצמי, כי לא בא לי. אם אני מרחיק את עצמי, אני נראה רע בעיני כול אחד אחר.
מה אני עושה, לעזאזל?
ובנימה טיפה יותר נחמדה - החלטתי להפוך את פוסט הרשימה ההוא שאני עובד עליו (פרטים בפוסט הקודם, "משהו קצת אחר") לפוסט שאלות פתוחות, באופן כללי - תרגישו חופשי להתפרע :)
בנימה אופטימית זו,
ג'ינג'ר אייל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר