לחם ושיכר

היום, אחרי המון זמן שזה לא קרה, יצאתי עם אחותי. מסתבר שכשאני במצב רוח טוב (אני חושב ש"מתאים" תהייה מילה יותר מתאימה, בלי קשר לדארווין הסקסי הזה), ואנחנו בוחרים את הדברים הנכונים לעשות, שנינו מאוד נהנים. מה שאני אוהב בלהיות ביחד רק איתה זה ששנינו מכירים בעובדה שאם לא היינו אחים, סביר להניח שהיינו שונאים אחד את השני שנאה תהומית ועמוקה.

 

הלכנו לסאבליים בתל אביב (רחוב סלמה - אחד המקומות המגניבים) לערב סטנד אפ נחמד כזה. גם ישבנו קרוב, אז היינו באינטראקציה עם הסטנד אפיסטים (קטע משעשע, כי כול אחד מהם שהסתכל עלינו חשב שאנחנו זוג). אחרי שנגמר הערב, נסענו לבנדיקט בשדרות רוטשילד. אני אכלתי פנקייקים עם וניל ואספרסו, והזמנתי אותה לחליטת קמומיל (אני אוהב את המילה "חליטה" - גם בלי קשר לזה שתה זה משהו שמפיקים רק מצמחים מאוד ספציפיים).

 

אז ישבנו שם, ובעודי טוען את קיבתי ביציקת בצק מטוגן, התחלנו לדבר על התמכרויות. אחותי אמרה שהיא צריכה למצוא לעצמה התמכרות חדשה, כי מהאחרונה כבר נמאס לה, ואמרתי לה שהיא יכולה לנסות לעשן תה. אני יודע, זה נשמע הזוי ברמות אחרות, אבל לפי מה שהבנתי, זה אמור להיות די מגניב. זה קצת כמו שבקמפינג, כדי להיפטר מהשמן של הטונה, סופגים אותו בנייר, מגלגלים, שורפים ו"מעשנים" אותו. זה איפשהו באמצע בין זה לבין סיגריות מגולגלות - אולי קצת יותר קרוב לסיגריות מגולגלות. בסוף הערב, בנסיעה חזרה הביתה, אחותי הגיעה למסקנה שאנחנו חייבים לעשות את זה ביחד מתישהו. סביר להניח שאני אדאג לנייר גלגול ופילטרים, והיא תדאג לתה - אני לא בטוח בדיוק אם סיכמנו משהו או לא, כי גם עכשיו אני עייף מכדי באמת להבין על מה אני כותב.

 

באופן כללי, אני מוצא את היום הזה מאוד לא הגיוני. לא את היום מהבוקר עד הערב, אלא ספציפית את החלק בו אני ואחותי יצאנו ביחד. כמו שכבר כתבתי בכמה פוסטים שלי, אני לא בדיוק איש משפחה, ואין אף אדם ספציפי מהמשפחה שלי שאני יכול לומר בלב שלם שהייתי נהנה בחברתו אם הוא לא היה משפחה - אבל בכול זאת, משהו בקשר המשפחתי הזה כן מצליח להוציא משהו שאני לא יודע להצביע עליו, וזה משגע אותי, בעיקר בשעה הזו, כשאני כול כך מותש בלי סיבה.

 

סתם, מסדר את המחשבות,