לחם ושיכר

יש לי כאב ראש ממש חזק כבר כמה ימים, והוא לא הולך. סתם, הוא כן הולך, אבל הוא תמיד נמצא שם ברקע, איפשהו, לועג לקיום שלי. באופן כללי, אני חושב שזה קורה כי אני מתייבש. אין לי "משמעת מים" (יש דרך פחות אידיוטית לומר את זה?) בכלל - כבר שנים שאנשים צריכים להזכיר לי לשתות, פשוט כי אני לא אוהב מים. בלי קשר לזה, אני חושב (כן, בטח, בלי קשר. על מי אתה עובד?), כבר המון זמן שבא לי להקיא מנטלית. לא ברמה של "יש דברים שצמיקים לי, אז בא לי להקיא אותם החוצה" - ממש לא - זה הרבה יותר כמו ברמה של "כבר מזמן לא הקאתי, אולי זה יוכל לעזור עכשיו".

 

אז בלי קשר, נזכרתי שכבר מזמן לא הקאתי לכם פה על הבלוג, אז אולי זה הזמן. סביר להניח שזה יהיה פוסט בסגנון של "כתיבה אסוציאטיבית", אז תכינו את עצמכם לגרוע מכול:

 

קצת לפני סוף ינואר (בעשרים ותשע, אם להיות מדויקים), חברה ממש טובה שלי, אולי אפילו הכי טובה שלי, ניסתה להתאבד. היא לקחה מלא משככי כאבים - משהו כמו בקבוק. היא סיפרה לי יום-יומיים אחרי (או משהו כזה - אני תמיד גרוע בזמנים, כמה נוראי שזה לא יהיה. אולי היא סיפרה לי אפילו באותו היום), ואמרה לי שהיא הקיאה את הכול ישר אחרי, ושחוץ מתחושה רעה כללית של אחרי להקיא, היא מרגישה בסדר. אז זה קרה, והכול המשיך כרגיל (יש סיבות לזה שזה פשוט חלף, אבל בשם הפרטיות שלה, אעדיף לא לכתוב אותן). עברו כמה ימים די הגיוניים אחרי זה, אבל לאחרונה הכול נזרק לפח לקצת.

 

אני מאמין שלכול ילד (או ילדה, ולא במשמעות של "מישהו בגיל ממש קטן", אלא במשמעות של "מישהו שיש לו הורים") יש את הרגע הזה שבו הוא שם לב שגם ההורים שלו הם בני אדם. אצלי זה קרה, חלקית, רק ממש לאחרונה. עם אימא שלי זה קרה מאוד מוקדם - איפשהו בכיתה ז' או ח' הבנתי שאני אתאיסט, וכשזה נפלט לי בשיחה איתה, התחלנו להתווכח על זה, והבנתי שגם היא בן אדם, וגם שאם היא לא הייתה אימא שלי, הייתי מתעב אותה. היא אמרה כול מיני דברים די נוראיים כמו "זה יעבור לך, אתה סתם מתמרד עכשיו", או "זה סתם כי אתה אנטי לכול דבר". אז בסופו של דבר הפנמתי שאני לא הולך להסכים איתה בנוגע לשום דבר אי-פעם (מה שנכון, ברמה מסוימת), והמשכתי לחיות עם זה. לפני כמה ימים זה סוף סוף קרה לי עם אבא שלי - בגיל המופלג של שמונה עשרה שנים. זה לא באמת משנה איך זה קרה, אבל פתאום שמתי לב שהחלק בהשקפת העולם של אבא שלי שהכי הערכתי הוא דבר אחר לגמרי ממה שחשבתי - הדבר הכי טוב בו הפך להיות כנראה הדבר הכי פחות טוב, נכון לעכשיו.

 

במקביל לזה, אותה החברה מלפני שתי פסקאות (נקרא לה מאיה, לצורך העניין), לקחה מלא מלא כדורים (כאלה שהיא אמורה לקחת, במינון מסוים, מסיבות שאני לא אנקוב בהן), והייתה בהיי אכזרי לבערך יומיים. ניסיתי לדבר איתה, אבל בשלב מסוים ויתרתי, כי פשוט ראיתי אותה מתרסקת לי מול העיניים בלי שאני יכול לעשות כלום. היא יצאה מזה בסוף, ואפילו נפגשנו ודיברנו, וחוץ מהתחושה הרעה הכללית שיש בעולם לאחרונה, היה ממש נחמד. היא מהאנשים האלה שאני שם לב כמה אני מתגעגע ללפגוש אותם פנים-אל-פנים רק כשאנחנו סוף-סוף נפגשים; אולי גם קצת לפני, כשזה לוקח הרבה מאוד זמן. ישבנו לאכול בבנדיקט (המסעדה ההיא ברוטשילד, ממש על פינת אלנבי), והביאו לנו שתי כוסות שמפניה, כי אנחנו (בעיקר אני, אבל גם היא) באים לשם מלא. הם אפילו זכרו מה השמפניה האהובה עלי.

 

אבל בואו נחזור לנושא המקורי שלנו: אני אומלל, ובא לי להקיא מנטלית כול כך הרבה עד שאני אתייבש.

 

אז לאחרונה אני חוזר להרגיש לא שייך. יש לי חברים טובים, מן הסתם, ואפילו יש לי קבוצת חברים שהם פלוס מינוס האנשים שאני הכי אוהב כרגע, אבל כשאנחנו בקבוצה של יותר משלושה/ארבעה אנשים אני מרגיש כאילו הכול יהיה בדיוק אותו הדבר בלעדי. זה קטע כזה - סיגלתי לי את התחושה הזו עם הזמן, מתוך הרגל, ועכשיו, כשיכול להיות שאני לא צריך אותה יותר, היא מסרבת ללכת. לא יודע למה זה קשור - נסו לעשות עם זה משהו.

 

 

ועכשיו, אחרי שניצלתי לגמרי את כול הכוחות שלי (לקח לי שלושה ימים לסחוט מעצמי את הפוסט הזה, והוא יצא די גרוע בסוף), חשבתי על לנתק את עצמי לגמרי מהעולם החיצון לשלושה ימים. שלושה בשבילה הסמליות. מה אתם חושבים? אני חושב על משהו בסגנון ויפסנה - בלי לדבר בכלל, אל כמעט בכלל, כדי לא להפחיד את אימא, או כדי להסביר לאנשים מה עובר עלי - מה דעתכם? אתם חושבים שיכול לצאת לי מזה משהו?

אשמח לשמוע את דעתכם,