לחם ושיכר

היום, כשאכלתי ארוחת צהריים, חשבתי קצת. לא משהו שאני נוהג לעשות בשעת ארוחת הצהריים, אם להיות כן - בדרך כלל אני פשוט גומע מה שלא נמצא בצלחת וחוזר לפינה שלי, בה אוכל לחשוב בשלווה (במהלך הזמן, פיתחתי מודעות משונה לזמנים בהם אני חושב. אני משתדל לחשוב רק כשאני יודע שאני מסוגל לעשות עם זה משהו. זה מוזר, ומעצבן, לפעמים, אבל מסיבה לא ברורה, המודעות הזו מאוד חשובה לי, וזו תוצאה שלה). בארוחת צהריים, בדרך כלל יש מה שיפריע לי לחשוב, אז אני משתדל להימנע מזה. לפעמים אני גם מדבר עם מי שיושב איתי, אבל משום מה זה לא תמיד הולך. כשאני מדבר על חשיבה, אני לא מתכוון על החשיבה הרגילה, זו שנמצאת שם ברקע כול הזמן. אני מדבר על משהו מעבר לרעש רקע של הראש - משהו שיותר בכיוון של לדבר לעצמי בתוך הראש. חשיבה מודעת. הסוג אותו חושבים בקול רם, לפעמים.

 

אז היום, כשאכלתי ארוחת צהריים, חשבתי קצת. משום מה, חשבתי על הזקן שלי. כשאני משחזר עכשיו, אני נזכר שמשום מה חשבתי על משהו שהאקסית אמרה לי פעם (אני נשמע ממש אובססיבי לגביה, וזה נכון ברמה מסוימת, אבל רק כי אני אובססיבי בנוגע לכול דבר. כול הדברים הקטנים האלה שלא צריך לזכור, אבל גורמים לאנשים לחייך, מתישהו). היא אמרה לי פעם, אחרי המון זמן שלא דיברנו, שנעשיתי הרבה יותר דומה לאבא שלי. מחשבה אחת הובילה לאחרת, ופתאום הסתכלתי על אבא שלי, שישב על אותו שולחן, רק במקום לאכול, עשה משהו במחשב. הסתכלתי על נקודה מאוד ספציפית, או לפחות אזור מאוד ספציפי - הזקן. לי ולאבא שלי יש את אותו זקן.

 

משום מה, באותו הרגע, צחקתי לעצמי (בפה מלא דם, מה שהוסיף לאפקט הצחוק. בשר זה רצח), ונתקפתי דחף להסביר. למי להסביר? אולי לי, כי אני נהנה מזה, או אולי לקהל הקוראים הבלתי נראה שקורא את הספר הלא קיים בו כול זה כתוב, לא חשוב. נתקפתי דחף להסביר את התופעה הזו - הזקן. יש לציין שהזקן של אבא שלי הוא זקן מלא - כזה שמקבלים כשפשוט לא נוגעים בו. הרבה חושבים שזה זקן מוזנח, אבל אין להם מושג כמה קשה לשמור זקן כזה שלא יראה כמו סחבה, ושלא יגרד כול הזמן. הזקן שלי עבר המון גלגולים, ובסוף הגיע לאן שהוא עכשיו. הפואנטה היא לא הצורה, כמו שהרבה יחשבו ("זקן כמו של אבא"), אלא הזקן.

 

אתם בטח תוהים מה הקטע, בעצם. כי "סתם כי אני אוהב" זה לא ממש קטע. לא קטע מספיק רציני בשביל פוסט כזה ארוך. אז גילוי נאות - הקטע הוא הצבע. כשהייתי קטן, היה לי שיער כתום. כתום עמוק, כהה כזה, שאי אפשר לטעות בזיהוי שלו. היו לי תלתלים כתומים-כתומים, שלא באמת ייחסתי להם חשיבות (טוב, הייתי ילד קטן, איזה ילד קטן מתייחס לשיער שלו ברצינות?). סבתא שלי הייתה קוראת לי ג'ינג'ולה (עם "לה" כזה של יידיש), בגלל זה. טוב, בגלל זו לא מילה מתאימה, כי היא מילה יחסית שלילית, אבל אתם מבינים אותי. כשהייתי בן קצת יותר משלוש עשרה, היא מתה ביחד עם הכינוי הזה, ואני נשארתי עם שיער מוזר וחיבה מעצבנת למרלבורו לייט. אימא שלי קוראת לי ככה לפעמים, אבל רק כשאנחנו לבד ואנחנו מדברים עליה.

 

בערך בכיתה ג', החלטתי להאריך שיער. סירבתי להסתפר (אימא שלי הייתי צריכה ממש לשכנע אותי בכול פעם מחדש לגזור רק את הקצוות, כי ממש חייב), כי אהבתי את הרעיון של שיער ארוך, אבל היה לי שיער די מזעזע, כשחושבים על זה. כשהארכתי את השיער, הוא איבד מהצבע. מדי פעם, כשהיה רטוב, הג'ינג'י היה יוצא החוצה, אבל לא בלי מאמץ מיוחד. בחופש הגדול שלפני כיתה י' (בעשר באוגוסט 2009, בשעה עשר בלילה. אמרנו אובססיבי, לא?), גזזתי את השיער. מאז, אני מסתובב עם שיער יחסית קצר. אני לא מספר אותו לאורך של פחות משלושה מילימטרים - פחות משישה מילימטרים מרגיש לי קצר מדי, אבל לפעמים יש לי מצב רוח לזה. עכשיו, במקום תלתלים, השיער שלי גדל לצורה מוזרה ולא מוגדרת - אולי יום אחד תראו, אבל אני בספק, משום מה.

 

אז רגע, אני סתם מסתבך. אז עכשיו יש לי שיער קצר, ויחסית נטול צבע. רוב הזמן אני יחסית שטני, עם נטייה לבלונדיני, ולפעמים, בשמש, ג'ינג'י. המקום היחיד בו יש לי שיער ג'ינג'י הוא בזקן. הזקן כתום בערך כמו השיער שהיה לי ממש פעם (וואו, עברו בערך עשר שנים, איזה דפוק זה) - כתום כהה, חזק כזה. סתם, מחשבות של ארוחת צהריים.

 

הזמן טס, בינתיים, והפוסט הזה כבר ממש ארוך, אז על בחורות יפות נדבר בפעם אחרת. תזכירו לי?

 

באהבה נתולת תנאים, או שלא,