לחם ושיכר

"אני חושבת שאתה מת," היא אמרה לי, מנסה לחפש את העורק הקרוטי.

"הייתה לי הרגשה כזו."

נסו לדמיין מישהי יושבת על הספסל שליד ג'פניקה, ברוטשילד. מלא אנשים מסביב, באמצע הלילה של יום שישי. לידה שוכב אדם גדול, מצוייר בצבעי שחור וכתום כהה. גם קצת לבן שמחוויר, באופן מטאפורי-אירוני לצד הצבעים היותר דומיננטיים. האדם הגדול שוכב כשראשו על רגליה, מסתכל עליה מלמטה, תוהה אם זה מרגיש אותו הדבר גם מהצד השני.

"יש מצב שאם תאבד הכרה, ינסו לעשות לך החייאה גם אם לא צריך, אתה יודע?" היא שאלה, משועשעת מהרעיון הכללי.

לרגע עוברת בראשי המחשבה שאם זה יקרה, סביר להניח שאני אמות בגלל ההחייאה, או שלפחות אשבור כמה צלעות שלא לצורך.

הידיים שלה קפואות, וזה ממש נעים. "זה מצחיק, כי ברדיאלי מרגישים את הדופק שלך הרבה יותר טוב. בדרך כלל זה הפוך." אחרי זה היא צוחקת על האפשרות לבדוק את הדופק שלי לפי הפמורלי, ואני מחזיר וצוחק על זה שאם היא תתעקש, לא אתנגד.

אחרי זה אני צוחק על זה שהידיים שלה קפואות, אבל הרגליים דווקא ממש לא, והיא קמה ומציישבת לי על החזה.

כשהיא קמה הוא חוזרת לשבת על הספסל, ואנחנו ממשיכים לדבר.

-

סתם כי זה היה צריך לצאת.

פגשתי חברה אתמול, והיא גרמה לי לחזור להאמין שמה שחסר לי זה לא קשר רומנטי, אלא מגע אנושי, וזהו.

מצחיק שסוף סוף כתבתי כאן משהו שהוא קצת סיפור. פעם זו הייתה המטרה המרכזית שלי בסיפורים.

מקווה להמשך שיתוף פעולה פורה,

ג'ינג'ר אייל.