לחם ושיכר

כשאתה הדמות הראשית של מישהו שכותב סיפורים קצרים, אתה מוצא את עצמך נזרק מסיטואציה לסיטואציה, בלי חיבור ממשי - לא אחד שניתן לעקוב אחריו בחזרה לסיפור אחר - רק כזה שאפשר למצוא ברטרוספרט. מאיה, למשל, נזרקה באגרסיביות מסיפור התאהבות חמוד במישהי מהכיתה שלה לסיפור מחריד על אובדניות, אהבה נכזבת ואובדן האמון באנושות. רון התחיל בתור ילד שרץ בגשם; ברח מהבית. מיד אחרי, הוא כבר ילד גדול - לפחות 20 - והוא לא ממש מבין מה קורה מסביבו.

 

לפעמים, כשאני מתחיל לאבד קשר למציאות, אבל לא לגמרי, שם בשולי השדרה, יושב על חומת לבנים בגובה רגל אדם ואולי קצת, או אולי קצת פחות מ-, אני חושב לעצמי שאם אני דמות של מישהו, אני בטח דמות שחוזרת בהרבה סיפורים קצרים. המון סיפורים קצרים. כמו אלה שאני כותב, רק פי עשרות במספר. בתור דמות, אני יודע מה חייתי. גם הוא, הכותב - לא האמן - יודע, כי אנחנו מדברים לפעמים, אולי בלי שאשים לב, כמו שאני מדבר עם מאיה או עם רון מדי פעם. הוא כותב, ולא אמן, כי הוא כותב מוזר מדי. הוא לא מסוגל לקרוא לזה אמנות, אפילו שאם נכנסים טיפה מתחת לאדמה - אפילו לא עמוק מדי - מגלים שהוא מאוד רוצה. הבעיה בסיפורים הקצרים האלה היא שכמעט בלתי אפשרי לרקום אותם לכדי קו עלילה. ה"כמעט", כמובן, שם רק כדי להיות תקינים פוליטית. אי אפשר להפוך אותם לקו עלילה, כי אין דבר כזה קו עלילה. זה אף פעם לא קו אחד. לך תסביר למאיה, המדהימה הזו, למה לקוראים אסור לדעת מה הסטרייטית הבת זונה הזו עשתה לה. "זה חשוב לעלילה," תנסה להגיד, "אל תדאגי. הם יבינו בסופו של דבר, והם עדיין יהיו בצד שלך, אפילו שהם לא יבינו." אבל לא מעניין אותה - היא רוצה שכולם יראו. היא גם קצת אקסהיביסיוניסטית לפעמים, מאיה.

 

אז היות פגשתי אותה. מישהי משרשרת סיפורים אחרת לגמרי, שעוד לא התוודעתם אליה. היא אחת הבחורות היותר מדהימות שפגשתי מימי. היא לא בן אדם טוב בצורה יוצאת דופן, לא חכמה הרבה יותר מכולן, ועכשיו כשאני חושב על זה, היא גם לא יפה בצורה על-אנושית, כמו שאני מצפה מנשים. אבל משהו בכורח הנסיבות גורם לה להיות האדם המדהים ביותר שאני מכיר, גם אם אני לא מסוגל להתחבר אליה כאדם כמעט באף דרך. היום בעבודה נתקלתי בה - היא שאלה על קבצי סיפורים קצרים של אתגר אלן פו - משהו בנוגע לחפיפה בין שניים מהם שהוא התלבטה ביניהם. שאלתי אותה, חצי בצחוק, אם היא צריכה עזרה, כדי לבדוק אם היא שמה לב עם מי היא מדברת. היא לא שמה לב, ואז היא הרימה את הראש, וחייכה את החיוך הלא מושלם הזה שלה. אחרי זה גם עשיתי לה חשבון בקופה, ואמרתי שהיה כיף לראות אותה. פעם הייתי מאוהב בה כמעט יותר מדי, ועכשיו אני כבר לא יודע. זו לא אותה תחושה, אבל אני חושב שזו עדיין התאהבות. מרגיש לי נכון לקרוא לזה ככה. זו בטוח לא אותה התחושה.

 

עכשיו השיער שלה מסודר, חלק. היא לבשה חולצה לבנה שמתאימה לה כאילו נסרגה (או נתפרה?) במיוחד בשבילה. אני כבר לא משועבד להוויה שלה שתוך הראש שלי, אבל אני עדיין מאוהב בה כמעט יותר מדי.

 

אולי נפתח קצת יותר, ואולי סתם כותב על מה שאפשר,

ג'ינג'ר אייל.