אז נתחיל מהסוף, בערך: כשיצאתי מהחדר של הרופא, והלכתי לצד השני של המסדרון למזוג לעצמי כוס-שתיים מים מהדבר הזה של מי עדן, צחקתי בהיסטריה. פתאום קלטתי כמה אני מפחד, והייתי חייב להישען על הקיר, טיפה בכוח, כדי לתת לצחוק הזה לצאת, ולא להישאר בפנים ולהפוך לבכי היסטרי, כמו שהוא רצה. המרפאה הייתה ברחוב דב הוז, ממש ליד בית לסין, והייתי צריך להתחיל לעבוד (בדיזנגוף סנטר, דקה הליכה משם) שעתיים וחצי אחרי שיצאתי. ירדתי לבית המרקחת, והלכתי לסנטר לאכול. הייתי כול כך היסטרי שה רגשתי כמו ילד קטן. אם הייתי הולך עם מישהו לרופא, הוא היה צריך לומר לי שיקנו לי מתנה אחרי זה - אחרת לא הייתי מסכים. אז הרגשתי כמו ילד קטן, והדבר היחיד שחשבתי שיוכל להרגיע אותי היה ארוחה במקדונלדס. אין לי מושג למה - זה פשוט ככה. אז אכלתי במקדונלדס, ובאמת נרגעתי קצת, אבל עוד הייתי ממש בהלם. אני עדיין קצת בהלם, אני חושב.
ועכשיו נמשיך להתחלה - בערך מאז שאני זוכר את עצמי (סתם, לא, אבל זה כול כך רחוק שאני אפילו לא זוכר ממתי זה), יש לי גוש מוזר בין הרגליים - על ירך שמאל. זה שם, וזה לא ממש מפריע. כבר שנים שהוא פשוט שוכב שם ולא עושה כלום. לפעמים נתפס קצת במפשעה, אבל אני לא באמת מרגיש את זה. לאחרונה המצב קצת השתנה, ומשום מה זה התחיל להציק. הפכתי את זה בראש כמה זמן, והחלטתי שבמקום לתת לזה להירגע לבד, אני הולך לרופא. הלכתי לבד, כדי לא "לערב בזה" יותר מדי אנשים. לפני התור אצל רופא המשפחה, אמרתי רק לאבא שלי, שהעיר אותי באותו בוקר.
קטע מצחיק לגמרי - הראיתי את זה לרופא המשפחה והוא אמר לי שהוא יבדוק לי במרפאה שהוא סומך עליה אם יש להם תור לאותו היום, או ליום למחרת (היום, בעצם), ואז הוא שאל אותי אם אני אוכל להיות שם היום. שאלתי אותו איפה זה, והוא אמר לי, אז קלטתי פתאום שזה ממש ליד העבודה, אז למה לא, בעצם? חזרתי הביתה, לקחתי כמה דברים ונסעתי לשם.
ירדתי בתחנה של בית לסין וחציתי את הכביש. הלכתי קצת קדימה, שמאלה לדב הוז, ממש ברמזור. לרוץ לצד השני של הכביש קצת, כי יש ג'יפ שעומד לעבור עוד מעט. בצד השני, מסתבר שהג'יפ המשיך לכיוון אחר, או נעצר לפני, או חנה, או משהו כזה. עליתי כמה מדרגות וזה היה שם. לא הייתי בטוח מה אני עושה. נכנסתי, ולא ידעתי לאן ללכת. שאלתי מישהו, אבל הוא לא ממש ידע. בסוף הסתכלתי קצת למעלה וראיתי שלט שתלוי מהתקרה. מחלקות לפי קומות. עליתי לקומה השלישית, ואחרי קצת בלבול והרבה מחסור במיזוג אוויר, דיברתי עם פקידת הקבלה. היא נתנה לי מספר, ונכנסתי ממש רגע אחרי זה. הספקתי לשבת בצד בדיוק שתי דקות, או שלא בדיוק.
בפנים, התיישבתי על כיסא, הבאתי לו את הכרטיס של קופת החולים, והסברתי מה הבעיה. הוא ביקש לראות, אז עברתי למיטה שבצד החדר, הורדתי את המכנסיים (רק את המכנסיים. די להיות סוטים, באימא שלכם) והראיתי. אז הוא אמר "אנחנו נצטרך להוריד או זה. תשאיר את הרגליים בדיוק ככה." אז שאלתי אותו, "מה, עכשיו?" והוא שאל בחזרה "אתה מעדיך ביום אחר?" אז אמרתי לו שאני עוד הולך לעבוד אחר כך, והוא אמר שזה לא יפריע. "טוב, אם אתה אומר, אז עכשיו." ואז הוא הזריק חומר הרדמה, ובלי ששמתי לב כמעט, הוריד משהו קטן שהיה מחובר לרגל שלי. אני חושב שהרגשתי תחושת ניסור מוזרה כזו, אבל זה לא כאב, אז אני מניח שזה בסדר. אחרי זה הוא שם מלא חומר חיטוי והראה לי כלי קטן ובו הדבר הזה שהיה על הרגל שלי עד אתמול. הוא אמר שהוא גם דימם, ויכול להיות שזו הסיבה שהוא הציק לי. אחרי זה, התלבשתי ויצאתי.
הלכתי לצד השני של המסדרון ומזגתי לעצמי כמה כוסות מים. פתאום קלטתי מה עשיתי עכשיו, והבנתי כמה אני מפחד. הרגליים שלי רעדו, צחקתי צחוק היסטרי, ומאוד השתדלתי לגרום לעצמי לא לבכות. התקשרתי לאימא ואבא, החכתי לבית מרחקת לקחת משהו לא קשור, הלכתי לאכול, ישבתי קצת איפשהו בסנטר והלכתי לעבוד.
קצת פחות היסטרי, אבל עדיין, אני חושב,
ג'ינג'ר אייל.
אני צחריך לפתוח במיוחד בשביל זה קטגוריית "אני ממש, ממש אידיוט", אבל לא בא לי ממש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר