לחם ושיכר

בכול פעם שאני פותח את העורך של ישראבלוג, אני מתחיל מאבק. לא מאבק פיזי, מן הסתם; מאבק נפשי, גם אם זה נשמע קלישאתי. ואם בקלישאות וקיטש עסקינן - מאבק נפשי כגד ההערכה העצמית שלי. לומר שהקרב הוא נגד ההערכה העצמית שלי יהיה מגוחך למדי, אז אמהר לתקן ואומר כי המאבק הוא לא נגדה, אלא נגד החלל שסובב אותה (למישהו יש רעיון לשם?). מסיבות ברורות (אני חושב), אני מעדיף לא לנבור בזה יותר מדי, אבל אם זה הנושא של הפוסט, אני ארשה לעצמי לומר שלהיאבק בהערכה העצמית שלי זה קצת כמו ללכת מכות עם אנורקסית חולת סרטן - המאבק שאני מנהל הוא קצת יותר בכיוון של להילחם בסרטן שלה, ועל הדרך גם באנורקסיה.

 

כמובן ש"אנורקסית חולת סרטן" זה מקרה יחסית קיצוני בכול הנוגע לפוסטים - בדרך כלל זה משהו בסגנון נערה אובדנית בת לאבא חובב סכינים וחרבות. כנראה שזה דורש עוד קצת מחשבה, אבל. הנקודה הכללית היא שאני חושב שאני כותב גרוע. למען האמת, לא רק כותב. אני מכין אוכל גרוע, כותב גרוע, מביע את דעתי גרוע, הוגה מילים גרוע, עומד גרוע, מנשק גרוע, רומז גרוע, מתזמן גרוע... אתם מבינים את הנקודה, נכון?

 

מה?

על מה?

אה, זה... אלה.

לא, אלה כמו אלה.

מה שקורה עם ההערכה העצמית שלי זה דבר מאוד פשוט: בדרך כלל היא יושבת באקווריום שלה, נושמת אוויר מסונן ושותה מים מועשרים בחומרי מזון מטפטפת, אבל לפעמים מישהו מתקרב לאקווריום, והיא נלחצת. כשבעל חיים נלחץ, הוא עובר למצב הגנתי. או שהוא בורח, או שהוא משכנע אותך שלא כדאי לך לתקוף אותו. כיוון שאין לה לאן לברוח בתוך אקווריום, היא מנסה להגן על עצמה.

אלה עושה משהו מאוד מעניין, שההערכה העצמית שלי לא מכירה. היא מנסה להאכיל אותה באוכל אמיתי, שצריך ללעוס. היא אומרת שאני נפלא. תחשבו מה אתם הייתם עושים, בתור חיה כזו שהחליטה בעצמה שהיא מעדיפה להיות בבידוד - להתגלגל בפינה ולשתות מים עם טעם מצחיק לשארית חייה - אם היו מציעים לכם משהו שאתם יכולים להרגיש שאתם אוכלים. ההערכה העצמית שלי אפילו לא ניסתה להתקרב - ישר התחילה לילל - "לא, זה לא שלי, לכי מפה וקחי את הדבר הזה!" זה לא עזר לה, מן הסתם. רק גרם לאלה להיות עצובה.

כשאני חושב על זה עכשיו, יכול מאוד להיות שמתחולל כרגע קרב בין החברה שלי לבין ההערכה העצמית שלי. סביר מאוד להניח שזו תהייה מלחמת התשה נוראית, אבל אני מאמין שאלה תצא מנצחת ממנה. אם לא, סביר להניח שאני אתאבד, כי הפסד של אלה שקול או לפרידה שלי ממני, או לעצבות תמידית שלה, שהיא לא משהו שהייתי רוצה לקחת עליו אחריות - ואני לא מתנער מאחריות בהר כול כך.

 

היא אמרה שתיקח את זה כפרויקט - לשקם את ההערכה העצמית שלי. בהתחלה זה הצחיק אותי, כי ידעתי שאין לה סיכוי, אבל עכשיו יצא לי לחשוב על זה, ואולי דווקא היא, בעמדה בה היא נמצאת, יכולה לעשות מה שכולם לפניה לא היו יכולים.

 

אז איפה היינו?

כן, זה; תודה וכאלה.

אז אלה החליטה לקחת את ההערכה העצמית שלי כפרויקט. זה קרה במיטה שלי, באיזושהי נקודה באמצע הלילה.בכלל לא ידעתי שנוכל להגיע לזה. איכשהו יצא ששני האחים שלי לא היו בבית (יאי, צה"ל וכאלה), ואימא שלי נמצאת רחוק מהחדר שלי, אז יכולנו לעשות כול דבר שרצינו. אל תצפו ליותר מדי - זה בכול זאת היה היום השני של הקשר שלנו. שכבנו במיטה לילה שלם והתנשקנו. אני לא חושב שנהניתי ככה אי פעם. בשלב מסוים היא אמרה לי שאני נפלא, ושהיא ממש נהנית איתי, ואני אמרתי שאני לא ממש מאמין שאני איתה, כי לא מגיעה לי בחורה כמוה.

"למה לעזאזל אתה חושב ככה?"

"תסתכלי על עצמך לרגע - עכשיו תסתכלי עלי. את באמת צריכה הסבר יותר טוב מזה?"

מיותר לומר שהיא לא הסכימה איתי.

"יכולתי לבחור לצאת עם בחורים אחרים אבל בחרתי לצאת איתך, כי אותך הכי רציתי - למה אתה חושב שמשהו לא בסדר בזה?"

לא היה לי מה לענות, אז המשכתי. אני חושב שההצעה לקחת את זה כפרויקט הייתה שלי, אבל אני לא זוכר. אני משתדל לדבר על זה כמה שפחות, כי לשמוע אותי אומר שאני לא שווה כלום, או סתם שהיא יותר מדי טובה בשבילי, גורם לה להיות עצובה. אני לא אתפלא אם עוד מעט יופיעו לי תסמיני גמילה.

 

והנה נגמר האוויר במפרשים - מזל שהגענו למזח.

סתם מתגעגע, געגוע אמיתי, לא אחד אבסטרקטי שהתרגלתי אלו, ולא יודע אם הוא אוהב את זה,

ג'ינג'ר אייל.

עריכה: כן, עדיין אפשר לשאול שאלות, כולן יתקבלו בברכה.