לחם ושיכר

אני חושב על להפוך את זה לעניין חודשי, אתם יודעים? לכו תדעו - אולי כדאי לכם לצפות לנושא שאלות בכול אחת לחודש ולנושא תשובות בכול 25. על כול פנים, בפוסט הזה ביקשתי מכם לשאול אותי כול שאלה שתרצו, וכמה מכם שאלו. הפעם יש פחות שאלות, אבל ניחא, זה נחמד גם בלי קשר. אז שנתחיל?

 

נמשים - 

אני חושב שהפוסט הזה. זה שהיה לי מקום לכתוב אותו ולקבל תגובות עזר לי לעשות את הצעד האחרון ולהתנתק לגמרי. מה אתם יודעים? אני אפילו לא עוקב אחרי הבלוג שלה יותר. התהליך המכוער והמגעיל שהעברתי את עצמי נגמר סוף-סוף, וחוץ מחסד נעורים מינימאלי וכמעט פאתטי, לא נשאר שם דבר.

 

זהב שחור - 

כשאהיה גדול, אני רוצה להיות רופא.

 

פסח - 

מה שאני אוהב בקבוצת החברים הנוכחית שלי זה שאנחנו לא קבוצה במלוא מובן המילה. זה לא שכולנו נפגשנו במסגרת מחייבת כלשהי והתחברנו אחד עם השני יותר משהתחברנו עם השאר, אז בחרנו להישאר ביחד. זה משהו שפשוט קרה. נפגשנו בכלל באינטרנט, לא בצורה מאוד מאורגנת, ולאט-לאט הכרנו יותר ויותר. מה שקורה עכשיו זה שאנחנו יותר חברים אחד של השני מאשר קבוצה, ואני אוהב את זה ככה, כי אני יודע שאני חבר של כול אחד מהם בגלל עצמו, ולא כי הוא חלק מקבוצה. אתם, שני אלה שאולי קוראים את זה, ויודעים מי אני - תזכרו שאת שניכם אני אוהב בגלל מי שאתם, ובגלל זה בוחר לדבר איתכם.

 

Disht - 

ברוכה הבאה - בואי שוב!

בכול מקרה: אני ג'ינג'י, כמו שכבר אמרתי בתגובה על הפוסט הקודם. פעם אחת ניסיתי לספור את כול הנמשים, אבל אז הגעתי למסקנה שזה יאבד מהקסם, כי כול היופי של נמשים, באופן כללי, הוא שהם מין יישות אחת כזו, שפשוט נמצאת שם בתור "נמשים".

 

אבולה - 

בתור ילד, הדבר שהכי הפחיד אותי היה, ללא ספק, להירדם. לא ההירדמות עצמה, או אפילו השינה, אלא הרעיון של לאבד את ההכרה לכול כך הרבה זמן. לא הייתי מסוגל לזכור חלומות בתור ילד, וחייתי בחרדות קיומיות שמא כול הזמן הזה שאני לא זוכר כשאני ישן יכול להשתלט עלי. בכיתה א' נשארתי ער לילה שלם כי פחדתי לא להתעורר לעולם. פשוט נשענתי על הקיר כול הלילה והחזקתי את עצמי ער בכוח.

האמת היא שזה די פשוט. הפחד הכי גדול שלי הוא עדיין לא להתעורר בבוקר. לפעמים אני נתקף חרדה באמצע הלילה, כי אני נזכר שהשינה, בשבילי, היא כמו חור בתודעה, שאני לא מסוגל לכסות או לאחות. הפחד הבא אחריו הוא הפחד מהחושך. פחות מהחושך עצמו ויותר מהמפלצות שנמצאות בו. כן - הילד כבר בן 18, אבל מה שמפחיד אותו זה מפלצות שהוא יודע שלא קיימות. פחד פואטי להחריד, אני חושב, אבל אני אוהב. הפחד הבא אחריו הוא פחד גבהים. מהרעיון של מקומות גבוהים אני דווקא לא פוחד בכלל; אני אוהב את התחושה הזו - הידע שיכול להיות שעוד מעט תיפול למטה - אבל אני מאבד תפיסה מרחבית ברגע שאני שם לב שאני גבוה ביותר ממטר מרצפה מוצקה. ורטיגו כזה - כמו שכרון מעמקים, רק בלי בעיות של חנקן בדם.

 

תודה לכם על עוד פוסט שאלות-תשובות נחמד ביותר. אני הייתי ג'ינג'ר ואתם הייתם קהל נפלא.

בחיבה מהולה בהתנשאות, כי יש מי שילטף את האגו שלי לאחרונה,

ג'ינג'ר אייל.