לחם ושיכר

אי אפשר לומר שהפתעתי מישהו, נכון? עכשיו, ברגע התחלת כתיבת הפוסט הזה, עברו חודשיים ושלושה ימים מאז פרסום הפוסט האחרון שלי. הפוסט המדובר כנראה היה המגנה אופוס של הבלוג. היצירה הגדולה, שלא תבוא טובה ממנה, ואם תבוא, כולם יזדעזעו ויכריזו על מהפיכה. אם יש פוסט אחד שמשתווה לו, זה "מגדלים באוויר" אבל אני לא משווה שום דבר ל"מגדלים באוויר". בפוסט הראשון שלי אמרתי שזה יקרה, ואם נבואת הזעם שלי תתגשם, כנראה שלא אחזור שוב. לא הייתי מהמר על זה, כי בניגוד לשאר הבלוגים שלי, לזה מאוד נקשרתי. כנראה שזה האנשים. האנשים והדיסקרטיות.

 

על כול פנים, אני עוד חי, והכול בסדר, תודה ששאלתם. אני כותב קצת יותר לאחרונה, שזה אומר שאם כודם כתבתי מינוס עשר, היום אני כותב אחד, ופעם הייתי כותב מאה בתקופה רעה. לא איכות, כמות. אפס זה המינימום שאני צריך בשביל להישאר שפוי. פעם הייתי כותב גם אלף, ובתקופה הממש טובה שלי, כשדם היה זולג לי מהרגליים כדרך קבע, הייתי כותב עשרת אלפים. לא שהכול ראה אור, ולא שהתוצרים היו רבים מדי, אבל הייתי כותב במשך הרבה זמן בלי לאבד את הפואנטה של עצמי. בימינו אני מאבד את עצמי אחרי עשרים מילים, וגם זה ביום טוב. לרוב אני ממשיך גם אחרי שנמאס, אבל אז אני - כמעט בלי יוצא מן הכלל - מוחק את הרוב. מה שיפה בלשבת לכתוב זה שאת רוב הזמן אני מבלה בתיקונים. אני משכתב, מסתכל מזווית אחרת, אומר למאיה שהיא מעצבנת אותי ולרון שישתוק, אפילו שהוא לא מדבר.

 

גם מאיה בסדר. היא קצת פחות רוצה שאכתוב עליה. אני לא מבין, ולמען האמת, כשאני חושב על זה אני נעשה עצוב, אבל כתבתי עליה בעיקר כדי לעזור לה, ועכשיו היא בסדר גמור. הסטרייטית שלה נעלמה לה מהראש. היא עשתה משהו מכוער בשביל זה, אבל עכשיו הכול בסדר. היא רוצה לחשוב שהכול בסדר, לפחות. לפעמים זה עוד רודף אותה, אבל זה בעיקר כי היא מנסה לחפש בכוח את מה שרע בעצמה. גשם בכלל נעלם, אבל עכשיו קיץ, ובסוף הקיץ הוא יחזור. אני אוכל לראות אותו יושב שם, על המיטה שלי, עם המגפיים על המסגרת, כי לא שמים רגליים על המיטה עצמה, עם מעיל עור כבר מדי, גופייה שחורה, ג'ינס שחור וחגורה שחורה. אולי הוא יספיק גם לקנות כפפות. סביר להניח שלא באמת יהיה חם אז, אבל זה הרגל שלו, של גשם. אף פעם לא חם או קר לו. תמיד עשרים ושתיים מעלות מציקות.

 

אז בין אלביס לגפן, דווקא די נחמד פה. אני לא עושה שום דבר. התפטרתי מסטימצקי כי נגמר לי החשק, וכבר אין לי שום דבר אחר לעשות. קניתי DS. אם להיות ספציפי, 3DS. הוא ממלא לי את רוב שעות היום. הוא, המחשב והאנשים שאני מצליח להביא לתל אביב. מעבר לזה, יש גם את אלה. אלה היא מעבר ליומיום, בין היתר כי היא בצבא. סופי השבוע הפכו להיות זמנים נפלאים, ואיכשהו יצא שגם יש לי רמה מינימאלית של הערכה עצמית. מצחיק, לא זכרתי שהפוסט הזה מדבר גם על אלה.

 

אני חושב שאם לפני שנה הייתי מסתכל על מה שאני עכשיו, הייתי קצת מתאכזב, אבל אולי בקטע טוב. הייתי חושב "הייתי יכול לעשות עם עצמי יותר, אבל לא נראה שרע לי שם מדי". אולי הייתי מנסה לעשות דברים קצת אחרת, אבל אני מאמין בקיום של ציר זמן אחד, אז זה לא מאוד אפשרי. בשורה התחתונה, התאכזבתי מעצמי לא מעט לאחרונה, אבל לא בקטע שאין ממנו חזרה. אכזבה בריאה, שלא שונאת את היום שבו היא נולדה.

 

על כול פנים, לא הייתי פה מלא זמן, אז אולי תרצו לשאול אותי מה קרה.