| 7/2012
בחורות יפות והשרביט של ישראבלוג, או משהו כזה
לפני קצת יותר משבוע, אתאיסטית העבירה לי את השרביט. הייתי מסביר מה זה בדיוק, אבל היא עשתה את זה טוב מספיק, אז הכניסה שלכם לבלוג שלה מגיעה לה יותר מלי. הלינק הראשון הוא לבלוג שלה, והשני הוא לפוסט הספציפי. בשורה התחתונה, אני צריך לכתוב עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי. קצת יותר קל ממה שהייתי רוצה שזה יהיה, אבל טוב, זה משהו שהייתי רוצה לעשות בכול מקרה:
- שקלתי לנטוש את הבלוג הזה אחרי שהגעתי למומלצים. לא קטע של "טוב, עשיתי את שלי, בואו נפרוש בשיא," אלא של "אני לא ממש רוצה שאנשים יקראו את הבלוג הזה. אני רוצה תגובות, לא קוראים, ותגובות יש לי גם כשיש פחות מעשרה אנשים שעוקבים אחרי. מה שהכי הפחיד אותי זה שיש חברים שלי שקוראים דברים בישראבלוג באופן קבוע - כול מיני דברים שמגיעים למומלצים, או סתם מחפשים פוסטים אקראיים פעם בכמה זמן. במקום לנטוש, החלטתי לספר להם, ועכשיו רוב מי שאני מאמין שצריך לקרוא את הבלוג הזה לפחות מודע לקיומו. עם חלק מהאנשים האלה אני לא מדבר בכלל כבר, ולפחות שניים מהם הם החברים הכי טובים שלי, for better and for worse. לקח לי זמן לחזור לכתוב בלי קשר, כי נכנסתי לתקופת יובש די אידיוטית, שבמהלכה לא הצלחתי לאהוב שום דבר שאני כותב. בבלוג אפילו לא ניסיתי לכתוב - אם אני לא יכול לאהוב את מאיה, לבלוג הזה בטח שלא מגיעה התייחסות (אתם יודעים שאני אוהב אתכם, פשוט מאיה קצת יותר צריכה את האהבה שלי).
- יש לי הערכה עצמית. לקח לי הרבה זמן להגיע לזה, ודווקא אתמול שמתי לב. טוב, לא אני שמתי לב, אני לעולם לא הייתי מסוגל להעיד על עצמי דבר כזה בלי שיגידו אותו קודם - הכול בזכות אלה. שכבנו במיטה הלילה, לבושים בחולצה אחת, ודיברנו המון. היא אמרה לי שהיא ממש שמחה לראות שאני מסוגל לומר כול מה שאני חושב. היא שאלה איך אני עושה משהו, ואמרתי לה שהסוד הוא להיות סקרן. היא אמרה לי שלדעתה, לא הייתי מסוגל לומר לה משהו כזה כשרק התחלנו לצאת. הסכמתי ואמרתי לה שזה רק בזכותה.
- מצב הצבירה הטבעי שלי הוא שקיעה. זה אחד מהדברים האלה שמנוסחים בראש בדיוק כמו שהם אמורים להיות, בשפה שאף אחד לא מבין. אתמול סוף סוף הצלחתי להוציא את זה, באותה השיחה. כשאין מה שיחזיק אותי, אני שוקע. הבעיה הכי גדולה בזה היא כמה שזה טוב. הדבר שהכי נהניתתי ממנו אי פעם הוא לראות איך כמעט כול מי שאני באמת אוהב מסתכל עלי, רואה אותי גווע, ויודע שאין לו בכלל מה לעשות. אין דבר שגורם לי לרצות, להצליח ולאהוב לכתוב יותר מזה. הבעיה היא ההשלכות. קל מאוד לטעות ולחשוב שהבעיה בזה היא הנחיתה, שמרסקת הכול, אבל אין נחיתה כזו. הכול נשאר כיפי ומושלם, וכול שאר העולם נשרף מסביב. כשהחיים שלך קורסים מסביבך, אתה נשאר עומד; מי שאומר לכם אחרת פשוט לא יודע להסתכל.
- אני כותב ספר. לא, לא רומן. זה לא ספר שיש בו סיפור אחד ארוך, באורך של קצת יותר מארבעים אלף מילים. ספרים מהסוג הזה הם לא מה שעושה לי את זה בכתיבה. אני צריך את ההנאה המיידית - המשכיות צריכה לבוא כי היא קיימת, לא כי היא צריכה להיות קיימת. אני מנסה לכתוב משהו שהוא באמצע בין להיות נובלה לבין להיות אוסף סיפורים קצרים. נובלה, אם אתם לא יודעים, היא סיפור באורך של בין שבעת אלפים וחמש מאות מילים לבין ארבעים אלף מילים (לפי ההגדרה היותר רצינית, קיים גם שם אחר לסיפור באורך של בין שבעת אלפים וחמש מאות מילים לבין שבעה עשר וחצי אלף מילים, אבל בעברית אין מילה לזה). סיפור קצר, כעקרון, הוא סיפור באורך של מאלף עד שבעת אלפים וחמש מאוד מילים. רוב הזמן אני כותב סיפורים קצרים, אבל לפעמים אני כותב אותם בסדרות. סדרה אחת ספציפית אני רוצה להפוך לספר שעומד בפני עצמו. הוא לא יהיה עב כרס, אבל הוא יוכל לעמוד על מדף.
- החלום הכי גדול שלי כרגע, שהחלטתי לשים על הולד לתקופה, הוא להוציא ספר קומיקס. הספר כנראה יהיה גרסה גראפית של הספר שהזכרתי קודם, אבל במפתיע, זה לא קריטי לי בכלל. הנקודה היא שכבר שנים שאני חושב דרך תמונות. כשאני ממש מנסה לחשוב על משהו, אני מנסה לראות אותו מול העיניים. פעם אחת אפילו ניסיתי, בלי לדעת איך, לוותר על השפיות שלי בשביל להצליח לעשות את זה. לצערי, זה לא הצליח. מישהו שזה כן הצליח לו, אגב, היה ניקולה טסלה, האיש הכי מגניב שחי בעולם הזה אי פעם. בכול מקרה, הרצון הזה להצליח לראות דברים מול העיניים גרם לי להתקרב לזה, אבל לא באמת. בשלב מסויים הבנתי שכדי להצליח בזה באמת, אני צריך ללמוד לצייר. הסיבה שאני צריך לצייר היא שאני לא מצליח לראות את הדברים מול העיניים. הרצון הזה לציין הביא אותי לרצות לכתוב סיפורים דרך ציור, כדי להראות למי שקורא מה אני רואה בעיניים שלי כשאני כותב. רק כשאני כותב אני מצליח לראות את המחשבות באמת, וזו תחושה מטורפת. סביר להניח, אגב, שגם הספר שהזכרתי קודם יהיה מאוייר. לא ברמה של קומיקס, אבל משהו שמתקרב לזה, הייתי רוצה.
- הייתי חותך את הרגליים פעם. מלא, כאילו. אין לכם מושג כמה זה כיף. בהתחלה הייתי חותך את הידיים. Across the street, אבל אתם יודעים, זה לא שעשיתי את זה כדי למות או משהו. בדיוק נגמר החורף, אז הייתי הולך עם חולצות ארוכות ולפעמים מקפל את השרוולים. מישהי מהכיתה שלי קלטה את זה והצלחתי לשכנע אותה שזה בגלל הרגישויות באור שלי. גירדתי ממש הרבה, וזה גרם לזה להיראות ככה. זה לא נראה כמו משהו שמישהו גירד, אני מניח שהיא סתם ניחשה שלא בא לי לדבר על זה, או שהיא האמינה לי. יש לאנשים נטייה לעשות את זה, ובדרך כלל זה אפילו הדבר הנכון לעשות. אחרי שהיא גילתה, התחלתי לחתוך את עצמי ברגליים. מסביב לקרסול, בכול מיני זוויות וצדדים. לאחרונה רציתי ממש לחזור לזה, אבל קיץ, אז אני נוטה ללכת עם ג'ינס מקופל, וזה מסוכן קצת. מעבר לזה, אם אלה תראה את זה, זה יעשה לה רע, וזה לא משהו שאנחנו רוצים.
- האקזיסטנציאליזם שלי הציל אותי פעם. כתבתי פעם שאני אקזיסטנציאליסט, ושזה אומר שאני חושב שלשום דבר אין משמעות. בפעם האחרונה שהחלטתי שבא לי למות, ולא סתם להרגיש את הכאב של עור שנפתח על ידי סכין, זה עזר לי לצאת מזה. זה מצחיק, כול הקטע של אקזיסטנציאליזם הוא להתמודד עם האבסורד, כשההנחה הבסיסית היא שהתאבדות היא פתרון לגיטימי ומובן, ובעצם היחיד שלא מתחמק מהאמת.
- הפסקתי לעשן. במודע, זאת אומרת. כבר תקופה ש"לא נגעתי בסיגריה", אבל זה פשוט כי לא יצא. אחרי תקופה הבנתי שזה לא באמת עושה לי משהו, חוץ מלהרוות איזושהי גחמה אידיוטית לתחושה של פואטיקה, אז אמרתי לעצמי שאין צורך בזה יותר. זה השתלב מעולה עם זה שאלה לא יכולה לעמוד ליד מישהו שעישן עד שבוע לפני, וגם יצא לנו לדבר על זה. נסענו עם חברים לפאב בראשון, ובחוץ, כשדיברנו על זה, היא אמרה לי ש"אם זה לא היה אתה, היית צריך למצוא דרך להגיע הביתה בעצמך עכשיו, אבל אתה אתה, אז אני שוקלת להישאר חברה שלך." לא סביר להניח שזה ציטוט מדוייק, מן הסתם, אבל זה הכי קרוב שיש לי.
- אני חי על Lily Allen and Cake. הזמרת והלהקה, כמובן. לאחרונה גם איזה שיר אחד של Pearl Jam, ועוד דברים אקראיים, אבל בעיקר שני הראשונים. אני לא בטוח למה, אבל משום מה, בראש שלי, זה מסמל חלק מאוד, מאוד גדול בחיים שלי כרגע, אז היה חשוב לי לכתוב את זה. כרגיל, לא סביר להניח שזה מובן, אבל אני דווקא אוהב את זה ככה.
- הסוד שלי הוא הסקרנות.
עד כאן, אוהב אתכם אהבה בלתי אמצעית, כול עוד אתם ממשיכים לספק את הסחורה, מזכיר לכם שאפשר עוד לשאול שאלות כאן,
ג'ינג'ר אייל.
אה, אגב, אני מעביר את השרביט לאליזבת', למנומשת ולקפטן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר