לחם ושיכר

זה כל כך הרבה דברים קטנים ומטומטמים שלא בא לי להצביע עליהם, כי הם לא אמורים להשפיע על איך שאני מרגישה. אני לא מרגישה שיש הבדל בין האנשים שאיתי בבית לבין האנשים שאיתי במעונות. אם יש הבדל, אולי הוא אפילו לטובת החבר'ה מהלימודים, כי הם לפחות עושים את התפקיד שהם אמורים לעשות.

 

תמיד הייתי אומרת שאני לא חושבת שמשפחה זה משהו שצריך לשמור עליו מעבר למה שנוח לנו, ופתאום, עכשיו, כשאני רחוקה, אני מבינה כמה אני באמת הולכת לפי זה, וזה כל כך מוזר. אני ואח שלי חברים הרבה יותר טובים עכשיו, ואני מסוגלת להחליף עם אחותי יותר משלושה משפטים בלי שנצרך אחת על השנייה, אבל אני לא מרגישה משפחה יותר. עם אימא שלי אני מדברת פעם בכמה זמן, כי אני מעריכה אותה, ואנחנו יושבות באותו החדר כשאני בבית שלה, ואת אבא שלי אני רואה פעם בשבוע, כשאנחנו הולכים אליו לארוחת צהריים, אבל חוץ מזה אני מרגישה כאילו שום דבר לא מעוגן יותר בכלום.

 

מה שהכי הורג אותי זה שמעבר לתחושה המאוד ספציפית הזו, הכל די בסדר. דיברתי עם חברה טובה מהלימודים ועם אחד השותפים על למה אני והיא נשארים במעונות כל כך הרבה, ושנינו אמרנו שהרבה יותר נחמד לנו שם מאשר בבית, וזה הרגיש לי נכון וטוב, אבל פתאום הבנתי שעברתי שינוי מחשבתי עצום בלי לקלוט שמשהו זז בכלל. דברים התחילו ליפול לי למעלה, ועד שלא הצביעו על זה, זה נראה לי הגיוני לגמרי.