לחם ושיכר

השם בעיקר בהשראת השיר הזה, בלי קשר לפוסט עצמו, אני חושבת. הבעיה שלי עם השיר הזה היא שהוא לא מגיע לנקודת שיא, או לנקודת שבירה. הוא מתחזק מאוד לאט, ולא מגיע גבוה מדי, וגם יורד במתינות. זה משהו שאני יכולה להתמודד איתו, ואפילו לחבב, בעיבודים אקוסטיים, אבל בשיר הזה אני מרגישה כאילו מתגרים בי בכוונה. זה ממש עושה לי את זה לפעמים, אבל כשאני לא במצב רוח מאוד מתאים, זה בעיקר מעצבן.

 

בשורה התחתונה, לא טוב לי. כבר מלא זמן שאני מנסה לנסח פוסט שמדבר על זה, ולא הולך לי בכלל, אז אני פשוט אכתוב את זה ככה. זה לא שעד עכשיו הסתרתי את זה או משהו - זה פשוט שעד עכשיו היו לי סיבות, או לפחות תירוצים. עכשיו אני נזכרת, בפעם המי-יודע-כמה שהמצב האינרטי (אולי אינהרנטי, אפילו) שלי הוא לא משהו שאפשר לקרוא לו "טוב". כשאין שום דבר מיוחד, שגורם לי להרגיש משהו, באופן כללי, אף פעם לא טוב לי.

 

אני שונאת לכתוב את זה פה, כי אני לא אוהבת להשתמש בבלוג בשביל לספק את יצרי זונת הצומי הגלומים בי, אבל לאחרונה נמאס לי לשכנע את עצמי שאכפת לי שאנשים יראו חתכים על הרגליים שלי. זה לא שלא יהיה לי אכפת - ההפך הוא הנכון - זה פשוט שזה הטיעון האמיתי היחיד שיש לי נגד לחתוך את עצמי, והוא לא טיעון ששווה משהו. זה אפילו לא יהיה בקטע הרסני - לא יותר מכל דבר אחר שאני עושה - זה פשוט יהיה המשהו הזה שייגרום לי להרגיש טוב. זה יהיה משהו זול ורגעי, אבל הידיעה שהייתי מסוגלת לעשות את זה תישאר שם לאיזה יום או יומיים אחרי זה, ואולי לעוד קצת, עד שאני אמצא משהו חדש.

 

תוהה על מי היא עובדת,

ג'ינג'ר אייל.