לחם ושיכר

גרוטסקי, לעיתים.

 

הכותרת לא באמת קשורה לשום דבר; סתם, שיר של רונה (אני אקרא לה רונה מעכשיו, בקטע פתוח והיפסטרי כזה) שאני אוהבת. המיטה שלי לא גדולה מספיק בשביל שמישהו יצליח לישון עליה באלכסון, בטח לא אני, כשהכתפיים שלי תופסות, ברוחבן, כמעט את כל רוחב המיטה. זה מוזר, ככל שהגוף שלי נראה גברי יותר (אני בשלב שהזנחה גורמת לגוף שלי להיראות טוב יותר, כי התוצאה שלה היא רק ירידה דרסטית במשקל) פחות קשה לי איתו. זה מוזר, כי ככל שהבעיה שלי עם שאר הגוף הולכת ומתנדפת, כך הבעיה שלי עם האיברים הספציפיים שמזכירים לי שאני לא באמת אישה הולכת וגדלה.

 

היום עשיתי אמבטיה של כמעט שעה, וממש נהניתי, אבל לא יכולתי להסתכל על עצמי אפילו לרגע. לקראת הסוף, הסתכלתי לעבר המפשעה שלי ונתקפתי תחושת חלחלה עמוקה. די נהניתי מהתחושה הזו, כי היא הזכירה לי שזה לא סתם תסמין שאני יוצרת לעצמי בכוח, אבל בסופו של דבר, זה יצר מין מעגל שרק גרם לי להרגיש יותר רע עם עצמי. לרגע אחד השתעשעתי במחשבה של לגנוב חומרי הרדמה מבית החולים, לקחת סכין מטבח, ולהיפטר ממנו בעצמי, אבל אז נזכרתי שצריך אותו שם בשביל להשתמש בו בניתוח.

 

היום ישבתי עם שתי בנות מהמעונות, ואיכשהו יצא שאחת מהן סיפרה לנו על מישהו שהיא מכירה שהיה פעם מישהי. היא אמרה משהו שהסתכם ב"אני מכירה מישהי שהפכה לגבר", וזה ממש צרם לי, אבל הרגשתי שאם אני אתקן אותה, זה ייגרום לי להיראות מוזרה. בעיקר כי פעם פלטתי בפני הבחורה השנייה שישבה איתנו שאני עונה גם כשפונים אלי בלשון זכר וגם כשפונים אלי בלשון נקבה.

 

אני סוטה מהעיקר, אבל. רציתי לכתוב פוסט על זה שאני לא עומדת להיות במעונות ליותר משבוע, והמחשבה על זה עושה לי ממש רע. כשאני חושבת על זה חזק, אני שמה לב שבא לי הביתה, אפילו שאני בחזרה בבית שלי בתל אביב, האהובה האפורה שלי. אם הייתי יכולה להגיע מהמעונות לעיר שלי בפחות משעה וחצי, לא הייתי חוזרת לישון פה אף פעם.

 

רוצה הביתה, אפילו שאין לה מושג איפה זה,

ג'ינג'ר אייל.

 

עריכה: אתם מדהימים. אתם והמיילים שלכם.